כבני אדם יש לנו מספר גילאים.יש לנו את הגיל הכרונולוגי שלנו, יש לנו
את הגיל הביולוגי שלנו, את הגיל הרגשי, את הגיל הנפשי ואת הגיל השכלי שלנו. המצב
הטוב ביותר הוא כאשר כל הגילאים נצמדים לגיל הכרונולוגי שלנו.
כאשר אני מתבגר כרונולוגית אך לא נתתי לגיל הרגשי שלי להתבגר. נוצר
פיצול. יש את התדמית שלי ואת התפקוד הענייני שלי והוא של מבוגר. ויש את כול עולם
הרגשות שלי שבו אני עדיין ילד.
כאשר ילד לא מקבל מספיק חום מההורים שלו הוא חווה חסר. אם בתור ילד
חוויתי חסר בתור מבוגר אני כל אזמן אחפש חום. החסר, הרגשות הם ינהלו לי את החיים.
זה יתבטא בחסר בקרבה, באינטימיות, בחום, ברוך, בקבלה, בתמיכה, בתחושת שייכות ועוד.
ככל שהחסר שלי גדול יותר, הפחד מהרגשות גדול והגיל הרגשי צעיר יותר,
אני מאזן את עצמי באמצעות התבגרות בטרם עת מבחינה נפשית. אז נוצר מצב שכלפי חוץ
אני ניתפס כבוגר במיוחד ובד"כ אני מקבל על כך הערכה מצד הסביבה. ואילו מבפנים
מבחינה רגשית. מבחינת הצרכים שלי אני מחפש פינוק ותשומת לב כמו ילד קטן.
כיוון שאני נתפש כבוגר במיוחד אני מסתיר את הילד הפנימי הפגוע שבתוכי
ומראה רק את הצד הבוגר שבי. זאת התדמית אותה אני מקרין לסביבה. וכולם בטוחים שאני
נורא בוגר. הבעיה היא שהסוד הגדול שאני מסתיר – שיש בתוכי ילד קטן עם צרכים של ילד
קטן שמחפש אימא מכביד יותר ויותר ואני מסתובב איתו בבטן בלי יכולת אמיתית להתחבר
לחיים. בלי יכולת אמיתית לפתוח את הלב. בלי יכולת אמיתית לשמוח ולהיות מאושר.
הבעיה העיקרית היא שכאשר אני בוגר ויש בתוכי צרכים של ילד קטן אני
לעולם לא יכול להגיע לשובע מתמשך. כיוון שחום לילד קטן הוא צורך הישרדותי. צרכים הישרדותיים
טבעם שכאשר הם חסרים הם מנהלים אותנו. כאשר אנחנו מגיעים לשובע אנחנו אדישים אליהם
אך כשהם שוב חסרים אנחנו צריכים אותם שוב כאילו שלא היינו מסופקים.
לדג' אם לא אכלתי כמה שעות אני עדין מתפקד. אם לא אכלתי יום שלם אני
כבר יותר מונע וחושב על האוכל. אך אם לא אכלתי שלושה ימים. אוכל זה הדבר היחיד
שמניע אותי וכל מה שאני רוצה זה לאכול. אחרי שאני אוכל אני נרגע אך לאחר כמה שעות
הצורך באוכל מתעורר שוב.
אותו הדבר בצורך של ילד בחום. ככל שהחסר יותר גדול הוא יותר מניע אותי
ואני בטוח שהמלאות שלו היא זאת שתהפוך אותי למאושר. אך גם אם אכן אני מגיע למלאות
אחרי זמן מה הצורך מתעורר שוב. רק אצל מבוגר הצורך בחום הופך לבחירה. ועל כן
הפתרון האמיתי היחיד שיש הוא להתבגר רגשית ולהתאים את הגיל הרגשי שלי לגיל
הכרונולוגי שלי. ואז הילד הפנימי שלנו הופך למצב של בחירה לגבינו. כאשר אין לי
בחירה לגבי הילד הפנימי שלי אני לא באמת יכול להחליט מתי אני ילד מתי אני בוגר.
הדפוסים וההרגלים שלי מחליטים זאת בעבורי.
הבסיס להתבגרות רגשית הוא לחשוף את הסודות והפחדים שלי. לדבר על
הצרכים שלי שלא הגיעו לסיפוקם, לדבר על ומתוך החסרים שלי ולהתחיל לחשוף את הילד
הפגוע שבי ולהוציא אותו מהמחבוא שלו.
אם יש לכם אדם שאתם סומכים עליו, תעשו את זה איתו. ואם לא, חפשו מטפל
טוב והתחייבו לחופש הפנימי שלכם ולגדולה שלכם.
לחיי ההגשמה העצמית
המלאה שלכם,
חני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה