מצליחנות, זאת תכונה שמשום מה מאד נחשבת ומעוררת קינאה. מצליחן הוא
אדם שלא יכול להיכשל, אדם שמציב לעצמו יעדים והוא חייב להגשימם.
למצליחן צורך פנימי בכיבוש יעדים. הוא מציב לעצמו מטרה ופועל להגשמתה.
לאחר שמשיג את היעד הנכבש הוא חש סיפוק ברגע ההצלחה, אך הסיפוק שלנו נעלם לאחר זמן
קצר והוא כבר בדרך לכיבוש יעד נוסף, גדול יותר. למצליחן אין סיפוק מעצם העשייה,
אין סיפוק מתמשך מעשייה ומהמימוש שלו. אלא חי מדחף לסיפוקים רגעיים שהוא משיג
בכיבוש יעדיו.
החיים של מצליחן מנוהלים מהניסיון להוכיח לעצמו ולסביבה שהוא ראוי
ובעל ערך. בתור ילד, הוא לא חווה ביטחון בערך של ההורים שלו כלפיו. הוא לא מספיק
קיבל את החוויה שהוא ראוי ובעל ערך בגלל מה שהוא. ולכן, בבגרותו הוא הופך את
הסביבה למעין ההורים שלו – ומנסה בכל דרך אפשרית להוכיח לכולם כמה הוא שווה. הוא
מנסה להרשים את האחרים ולהשיג את הערכתם.
כישלון בשביל אדם כזה, הוא בלתי אפשרי. כיוון שבחוויה שלו כישלון =
חוסר ערך = מיותר. וכיוון שהחוויה הפנימית שלו היא שמה שהוא, הוא חסר ערך הוא לא
מסוגל לאפשר לעצמו לחוות תחושות כישלון שוב. אלא מנסה ליצור לעצמו חיזוקים
חיצוניים לתחושת ערך חיצונית ולא מהותית, פנימית.
כשהצורך באישור ובהערכה חברתית מנהל אותי, אני הופך למשועבד. משועבד
לדעת הסביבה עלי. אני עסוק בלנסות להרשים. עסוק בצורך אובססיבי בלהצליח. ועסוק
בהדיפה כל דבר חיצוני בעצם יכול להצביע עלי ככישלון. אני מנסה לגרום לכולם לראות
כמה אני מצליח, כמה אני מוכשר, כמה אני מיוחד, כמה אני שווה. כאשר בעצם הדבר שאני
חסר והכי רוצה לקבל זה את האישור של ההורים שלי על מי שאני. על כך שמה שאני זה טוב
וראוי.
כאשר אני גדל בצורה בריאה במשפחה שבה ההורים שלי מקבלים אותי, מעריכים
אותי ואוהבים אותי ללא תנאי – אני מפתח לעצמי אישיות בריאה וערך עצמי תקין. אך אם
במשפחה שלי האהבה שקיבלתי הייתה מותנית. הערכה שקיבלתי הייתה מותנית. אם כאשר
הצלחתי הרגשתי רצוי וכאשר נכשלתי הרגשתי דחוי אני מפתח לעצמי אישיות הישרדותית לא
בריאה. שבה הצורך שלי בהצלחה הופך לצורך הישרדותי. אני לא מסוגל לחיות עם עצמי
ולקבל את עצמי אם אני לא מצליח. בחוויה שלי אין לי זכות קיום, אין לי מקום אם אני
לא מצליח. ולכן אני משקיע את חיי בכיבוש יעדים ובהשגת הצלחות בחיי. בחיים של
ניסיון שלעולם אינו פוסק להוכיח לעצמי ולעולם שאני מצליחן ולא כישלון כמו שאני
חווה את עצמי עמוק מבפנים.
כאשר הצורך להצליח הוא הישרדותי בשבילי, זה מגיע על חשבון החיים האישיים
שלי, על חשבון הזוגיות והמשפחה שלי. על חשבון השלווה והרוגע הנפשי שלי. אני לא
באמת פנוי לקרובים לי. אני לא באמת פנוי לאינטימיות, אהבה ורכות כיוון שאני מונע
בדרך להשגת היעד הבא שלי. שאולי דרכו אוכל סוף סוף לחוש שמה שאני באמת שווה.
את תחושת הערך העצמי שלנו יש לפתור מהשורש ולא לנסות להשיג לעצמנו
אישורים חיצוניים. חוץ מזה שזה לעולם לא יספק אותנו, במרוץ אחר האישור החיצוני
אנחנו מפסידים את החיים עצמם. מפסידים את האושר הפנימי והשמחה, מפסידים את האהבה,
הקבלה, הרכות והזרימה שבחיים.
כאשר אנחנו מתנהלים ממקום של תחושת ערך פנימי מלא, אנחנו לא מנסים
להשיג אישור חיצוני, אנחנו לא מנסים לכבוש יעדים חיצוניים. אנחנו מתפנים להשקיע
במקומות הקטנים שבחיים – באלה שממלאים אותנו באמת. באלה שנותנים להו סיפוק רגשי
מתמשך.
לחיי ההתפתחות אישית המלאה
שלכם – הרבה אהבה,
חני
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה