כמה אנחנו שווים בלי ההגדרה החברתית שלנו?

כבני האדם אנחנו יצורים חברתיים. כיצורים חברתיים מאד מאד קשה לנו לחיות בניגוד לחברה. זה כמעט ובלתי אפשרי מבחינתנו לחיות בחוויה שהחברה דחתה אותנו. בחוויה שאנחנו חריגים. בחוויה שאנחנו שונים. בחוויה שאנחנו לא ממש חלק. הפחד הגדול שלנו מלהידחות בידי החברה גורם לכך שאנחנו מנסים לעשות הכל על מנת להיות כמו כולם. על מנת למצוא חן בעיניי הכלל. על מנת לקבל את אישור החברה.

על מנת להיות כמו כולם ובשביל ליישר קו עם החברה אנשים רבים מתחילים להתהלך מול החברה על קצות האצבעות שלהם, כאילו הם הולכים על ביצים, מתחילים להשקיע המון אנרגיה בלנסות לנחש את דעת החברה עלינו ובלנסות לגרום לחברה לקבל אותנו. הניסיון להיות כמו כולם, למצוא חן בעיניי הסביבה ולקבל את אישור החברה מאד מתיש. ובסופו של דבר גורם לחיים מתוך מתח, לחיים מלאי חוסר סבלנות, מלאי עצבנות פנימית, מלאי תובענות ועוד. את כל האנרגיה השלילית הזאת בדרך כלל אנחנו פורקים דווקא על האנשים הכי קרובים לנו. אנחנו לא מסוגלים להשאר טעונים רגשית בכל האנרגיה השלילית הזאת. מול החברה אנחנו בד"כ לא נעיז לפרוק את המתח כך שהמקום שבו נרגיש הכי נוח לפרוק יהיה בסביבה הקרובה לנו.

אנחנו לוקחים והופכים את הקרובים לנו לפח אשפה שבו אנחנו מרוקנים את כל הג'יפה שמצטברת בתוכנו. אנחנו פורקים עליהם את כל הרגשות השלילים שיש לנו עם החברה. את תחושת הדחייה, את הפחד שאנחנו לא אהובים, שאנחנו לא מוערכים או לא מקובלים במידה מספקת. את תחושות הכישלון שלנו, את הדימוי העצמי נמוך שלנו ועוד. במו ידינו אנחנו יוצרים לעצמנו בעיה נוספת דווקא במקום שהוא הכי אינטימי לנו.

באופן האולטימטיבי, המקום האינטימי שלנו, הקרובים לנו, המשפחה, הבית – אמור להיות המקום שבו אני יכול לנוח. שם צריך להיות לי הכי טוב. שם אני אמור להרגיש הכי בנוח. שם אני אמור להרגיש מוערך ואהוב בגלל מה שאני. אבל בעצם אני גורם לעצמי לסבול גם שם. אני יוצר לעצמי מחיצה ביני לבין היקרים לי. ואז, אני מתחיל לחפש סיבות ודרכים על מנת לברוח מהבית ומהמשפחה. אני בורח מהבית שלי כי לא טוב לי שם. אני בודד.

אני בורח חזרה לחברה, אני בורח לעשייה. אני מחפש להיות מאן דאמר, להיות משהו. אני מרגיש שלא באמת רואים אותי אז אני מנסה להרשים. אני מנסה להפוך להיות מישהו דומיננטי. מישהו שהחברה תעריך אותו. מישהו שהחברה תתפעל ממנו. ואני בעצם ממשיך להזין את הלופ הזה שאני מתגלגל בתוכו.

בלי לשים לב אני הופך להיות קורבן של החברה. אני לא מסוגל לומר לעצמי – שהחברה תעשה מה שהיא רוצה ואני אעשה את מה שנכון לי ואת מה שאני רוצה. אני משתעבד לתכתיבי החברה. לגחמות החברה. למשחקי החברה. אני אומנם יודע בתוך תוכי שהחסר בתוכי רק הולך וגדול. אני לא מרגיש שלווה וסיפוק. אך אני לא מסוגל להפסיק את המרוץ. ברגעים שאני כנה עם עצמי אני מסוגל לחוש את תחושת הריקנות ואת המועקה שמלווים אותי באופן קבע.

אם אני רוצה לחזור להיות בעל הבית על החיים שלי. אני חייב לעצור ולשאול את עצמי – האם אני חייב להיות חלק מהחברה? האם אני מסוגל להתנתק מהחברה? מה אני שווה באמת בלי ההגדרה של החברה? מי אני באמת? אני חייב לבחון את מערכת היחסים שלי עם החברה. ולהפנות את המיקוד שלי מבחוץ פנימה.

אני מזמינה אתכם לבחון את החיים שלכם ולהתחיל כבר היום ליצור את החיים שבאמת מגיעים לכם. חיים מלאים באהבה עצמית, קבלה עצמית, סיפוק. שלווה פנימית ושמחה.

לחיי ההגשמה עצמית שלכם,

חני בורנשטיין – מומחית להתפתחות אישית ולהתבגרות רגשית

מה הפער בין הגיל הרגשי לגיל הכרונולוגי שלכם?

כבני אדם יש לנו מספר גילאים.יש לנו את הגיל הכרונולוגי שלנו, יש לנו את הגיל הביולוגי שלנו, את הגיל הרגשי, את הגיל הנפשי ואת הגיל השכלי שלנו. המצב הטוב ביותר הוא כאשר כל הגילאים נצמדים לגיל הכרונולוגי שלנו.

כאשר אני מתבגר כרונולוגית אך לא נתתי לגיל הרגשי שלי להתבגר. נוצר פיצול. יש את התדמית שלי ואת התפקוד הענייני שלי והוא של מבוגר. ויש את כול עולם הרגשות שלי שבו אני עדיין ילד.

כאשר ילד לא מקבל מספיק חום מההורים שלו הוא חווה חסר. אם בתור ילד חוויתי חסר בתור מבוגר אני כל אזמן אחפש חום. החסר, הרגשות הם ינהלו לי את החיים. זה יתבטא בחסר בקרבה, באינטימיות, בחום, ברוך, בקבלה, בתמיכה, בתחושת שייכות ועוד.

ככל שהחסר שלי גדול יותר, הפחד מהרגשות גדול והגיל הרגשי צעיר יותר, אני מאזן את עצמי באמצעות התבגרות בטרם עת מבחינה נפשית. אז נוצר מצב שכלפי חוץ אני ניתפס כבוגר במיוחד ובד"כ אני מקבל על כך הערכה מצד הסביבה. ואילו מבפנים מבחינה רגשית. מבחינת הצרכים שלי אני מחפש פינוק ותשומת לב כמו ילד קטן.

כיוון שאני נתפש כבוגר במיוחד אני מסתיר את הילד הפנימי הפגוע שבתוכי ומראה רק את הצד הבוגר שבי. זאת התדמית אותה אני מקרין לסביבה. וכולם בטוחים שאני נורא בוגר. הבעיה היא שהסוד הגדול שאני מסתיר – שיש בתוכי ילד קטן עם צרכים של ילד קטן שמחפש אימא מכביד יותר ויותר ואני מסתובב איתו בבטן בלי יכולת אמיתית להתחבר לחיים. בלי יכולת אמיתית לפתוח את הלב. בלי יכולת אמיתית לשמוח ולהיות מאושר.

הבעיה העיקרית היא שכאשר אני בוגר ויש בתוכי צרכים של ילד קטן אני לעולם לא יכול להגיע לשובע מתמשך. כיוון שחום לילד קטן הוא צורך הישרדותי. צרכים הישרדותיים טבעם שכאשר הם חסרים הם מנהלים אותנו. כאשר אנחנו מגיעים לשובע אנחנו אדישים אליהם אך כשהם שוב חסרים אנחנו צריכים אותם שוב כאילו שלא היינו מסופקים.

לדג' אם לא אכלתי כמה שעות אני עדין מתפקד. אם לא אכלתי יום שלם אני כבר יותר מונע וחושב על האוכל. אך אם לא אכלתי שלושה ימים. אוכל זה הדבר היחיד שמניע אותי וכל מה שאני רוצה זה לאכול. אחרי שאני אוכל אני נרגע אך לאחר כמה שעות הצורך באוכל מתעורר שוב.

אותו הדבר בצורך של ילד בחום. ככל שהחסר יותר גדול הוא יותר מניע אותי ואני בטוח שהמלאות שלו היא זאת שתהפוך אותי למאושר. אך גם אם אכן אני מגיע למלאות אחרי זמן מה הצורך מתעורר שוב. רק אצל מבוגר הצורך בחום הופך לבחירה. ועל כן הפתרון האמיתי היחיד שיש הוא להתבגר רגשית ולהתאים את הגיל הרגשי שלי לגיל הכרונולוגי שלי. ואז הילד הפנימי שלנו הופך למצב של בחירה לגבינו. כאשר אין לי בחירה לגבי הילד הפנימי שלי אני לא באמת יכול להחליט מתי אני ילד מתי אני בוגר. הדפוסים וההרגלים שלי מחליטים זאת בעבורי.

הבסיס להתבגרות רגשית הוא לחשוף את הסודות והפחדים שלי. לדבר על הצרכים שלי שלא הגיעו לסיפוקם, לדבר על ומתוך החסרים שלי ולהתחיל לחשוף את הילד הפגוע שבי ולהוציא אותו מהמחבוא שלו.

אם יש לכם אדם שאתם סומכים עליו, תעשו את זה איתו. ואם לא, חפשו מטפל טוב והתחייבו לחופש הפנימי שלכם ולגדולה שלכם.

לחיי ההגשמה העצמית המלאה שלכם,

חני

נהנים לרכל על אחרים? כנראה שאתם לא ממש חיים את החיים שלכם.

הבעיה היא שמי שמרכל לעולם לא יודה בפני עצמו שזה מה שהוא עושה.

בין הדברים שאנשים הכי שונאים זה שמרכלים עליהם. זה מצטייר לכאורה שלמרכל יש הרבה כוח. אבל בעצם, מי שמוצא את עצמו מרכל על אנשים אחרים זה מגיע אך ורק ממקום של חולשה נפשית. ממקום של מחסור. הוא מנסה לקבל כוח דרך השיחה על אנשים אחרים.

רכילות זה לדבר על מישהו שלא לצורך. אדם מרכל כאשר אין לו משהו אחר לדבר עליו. ככל שהעולם הפנימי שלנו מלא יותר אנחנו נרכל פחות על אחרים כיוון שיהיו לנו תכנים אמיתיים לצקת בדיבור שלנו מאשר לדבר על חיים של אנשים אחרים. כאשר לאדם אין את עצמו הוא ידבר על אנשים אחרים וירכל על חייהם. כשלאדם יש את עצמו הוא ידבר על עצמו, על החיים שלו ולא על חיים של אחרים.

ככל שלאדם יש פחות את עצמו, הוא יותר ירצה להסתיר זאת וינסה לטשטש זאת באמצעות שיחה על אנשים אחרים.

על מנת להיגמל מרכלנות, משיחה על חיים של אנשים אחרים, אני צריך למצוא לעצמי תוכן פנימי. אני צריך להעשיר את החיים שלי בדברים שמעניינים אותי ושנוגעים לי רגשית. ובנוסף עלי להתחבר לעצמי, למהות האוטנטית שלי ולהסיר את התדמית ששמתי על עצמי. אני צריך להפסיק לחשוב איך אני נראה בעיני הסביבה, להפסיק לקנות את מקומי בחברה דרך שיחה על אנשים אחרים ולהתחיל לטפח בתוך עצמי ערך עצמי אמיתי שמבוסס על המהות שלי ושלא מבוסס על רושם חיצוני.

איך עושים את זה? איך מטפחים בעצמנו ערך אמיתי? אז קודם כל מתחילים להסתכל על עצמנו דרך העיניים שלנו. דרך ההסתכלות שלנו ולא דרך ההסתכלות של הסביבה. מה אני חושב באמת? מה אני רוצה באמת? מה אני מרגיש באמת?

אז שיהיה בהצלחה...

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

מסתפקים בבינוניות? אולי אתם פוחדים מכישלונות...

האם אתם מאלה שתמיד מדשדשים בבינוניות? בתחום האפור?

שואפים לתחושת ביטחון שהבינוניות המוכרת מקנה לכם?

יתכן ואתם פוחדים להכשל.

אם אני פוחד להיכשל, באותה מידה זה אומר שאני לא יכול להרשות לעצמי להצליח. הפחד שלי להצליח מתעצם, כיוון שאם אצליח הכישלון הבא יהיה ממקום גבוהה יותר. וזה יהיה בלתי נסבל מבחינתי.

אם אני מזוהה עם העשייה שלי. אני = העשייה שלי. כאשר אני נכשל, אני מרגיש חוסר ערך. מרגיש שאני שווה פחות מהסובבים אותי. אם מבחינתי הכישלון מהווה הוכחה לחוסר הערך שלי אני בבעיה.

במידה וגדלתי להורים שאהבו אותי בגלל מה שאני, לא בגלל העשייה שלי. הורים שאהבו אותי לא משנה מה הייתה העשייה שלי. הורים שהפרידו בין האני שלי לבין ההצלחות או הכישלונות שלי. אני גדל למבוגר עם חוויה בסיסית של ערך עצמי וקבלה עצמית. כאשר אני נגש לפעול בעולם, אני ניגש בצורה עניינית. אין לי צורך להוכיח לאף אחד שאני שווה משהו. כיוון שזאת החוויה הבסיסית שלי. ואז, אם אני נכשל אני מרגיש שאני נשארתי אותו האני ורק המטרה שלי נכשלה ואז אני יכול בצורה עניינית לבדוק מה עבד מה לא עבד במה שעשייתי ולשפר בפעם הבאה.

אבל אם יש לי בעיה עם ההורים שלי. ההורים שלי לא קבלו את האני שלי בצורה מלאה. או שלא חוויתי את האהבה שלהם. אני יוצא לחיים עם תחושה בסיסית של חוסר ערך. ומתנה את הערך שלי בעשייה שלי. כאשר העשייה ובמקרים רבים מרגיש שאין לי זכות קיום. ואם אנשים אחרים מודעים לכישלון שלי, אני מרוסק טוטאלית.

ישנם אנשים שהיו במעמד חברתי מאוד גבוה, אך לאחר שחוו פשיטת רגל או איזשהו זעזוע עיסקי. הם פשוט לא יכלו להתמודד עם תחושת חוסר הערך הפומבית שחשו והחיים שלהם הפכו להיות לא שווים בעיניהם רק כתוצאה לכישלון זה. ופשוט התאבדו.

ברגע שאני יודע שאני נשאר אני בין אם נכשלתי ובין אם הצלחתי. כאשר תחושת הערך שלי מבוססת מתוך עצמי, מתוך המהות הפנימית שלי. כאשר אני אכשל, זה יהיה בסדר מבחינתי. כיוון שמה שחשוב הוא הדרך. חשובה הלמידה. חשובה המודעות שהיום דברים הם כך ומחר יהיו אחרת. דברים נכנסים לפרופורציות. והחיים הופכים למסע אחד ארוך שכל מטרתו ההנאה מהדרך ולא כיבוש איזשהו יעד.

אז, זה בסדר להיות מי שאתם. אתם מדהימים כמו שאתם בלי קשר למה שהשגתם או רכשתם בחייכם. תסכימו לאהוב את עצמכם בלי תנאים.

לחיי ההגשמה העצמית שלכם,

חני

סטיב ג'ובס מושא לקנאה????

משום מה, בחברה שלנו אנשים מצליחנים הם אנשים נחשבים מאד. אנשים מעוררי קנאה והשראה. אדם מצליחן הוא אדם שלא מסוגל להכשל. הוא חייב להצליח. הוא מציב לעצמו יעדים וחייב להגשים אותם.

המחיר שמשלם אדם מצליחן הוא מחיר יקר מאד. אין לו שום סיפוק מהעשייה שלו. אין לו סיפוק מתמשך מהתוצאות. הוא יחוש סיפוק ברגע ההצלחה, אך לאחר זמן קצר הסיפוק ייעלם ויצטרך לכבוש מטרה גדולה יותר על מנת לחוש שוב את הסיפוק הרגשי.

אם בילדות שלי לא הייתי בטוח שההורים שלי מעריכים אותי, את האני שלי, את מי שאני. כל החיים שלי אני אהיה עסוק בניסיון להוכיח לעצמי ולסביבה שאני ראוי ושאני בעל ערך. מבחינתי, אני הופך את הסביבה להורים שלי ואז אני מנסה כל הזמן להוכיח שאני ראוי. מנסה להרשים.

ואז, נוצר מצב שאם אני אכשל, בעצם אני לא אהיה ראוי ואז אני חייב כל הזמן להצליח. אני לא אהיה מסוגל לספוג כישלון.

מבחינתי כישלון אומר שאני לא ראוי, שאני לא שווה, שאני חסר ערך ושאני בעצם מיותר. זאת תחושה כל כך קשה מבחינתי שאני אעשה הכול על מנת להוכיח לסביבה ההפך. מתוך מחשבה שם הסביבה תחשוב שאני שווה משהו, אולי גם אני בתוך תוכי באמת ארגיש שווה ערך.

ואז אני הופך למשועבד לדעת הסביבה כלפי. אני מנסה כל הזמן להצליח כמה שיותר ולהרשים כמה שיותר את הסובבים אותי. שכולם יראו כמה אני מצליח. שכולם יראו כמה אני שווה. כשבעצם, בתוך תוכי אני משתוקק לקבל את האישור של אבא ואימא שלי על מי שאני.

אם גדלתי במשפחה שבה הרגשתי מוערך וראוי רק בגלל שאני זה אני. עודדו אותי להצליח אך לא שפטו אותי רק לפי התוצאה אני אפתח אישיות בריאה. אך אם הרגשתי שההורים שלי שפטו אותי לפי התוצאות. כאשר הצלחתי הרגשתי יותר אהוב וכאשר נכשלתי הרגשתי דחוי. ההצלחה הופכת להישרדותית. בחוויה שלי אם אני לא מצליח אין לי זכות קיום. לכן, אני אעשה הכול על מנת להצליח ולהראות לכולם שהצלחתי.

כאשר ההצלחה הופכת להישרדות בעבורי, זה כבר מתחיל לבוא על חשבון החיים הפרטיים שלי. המשפחה שלי. הזוגיות שלי הם אלו שישלמו את המחיר. אני לא אהיה פנוי אליהם כיוון שאני אהיה עסוק בכיבוש היעד הבא. על מנת להוכיח לעצמי שאני שווה משהו. ואז נוצר מצב שאני עסוק בלהשיג עוד ועוד והמשפחה שלי ממורמרת עלי. ובסופו של דבר אני יוצא קרח מכל הכיוונים.

את תחושת הערך שלנו יש לפתור בצורה מקצועית. אנחנו צריכים להפריד בין ההישגים שלנו לערך שלנו. אנחנו לא ההישגים שלנו. אנחנו לא ההצלחות שלנו ולא הכישלונות שלנו.

ממקום של תחושת ערך אמיתית ושלמה, אני כבר לא מתנהל מתוך מקום של לנסות להרשים ולהשיג את אישור הסביבה ואני פנוי לעשות סדר עדיפויות אמיתי בחיים שלי. אני מתפנה להתעסק בדברים שבאמת ממלאים אותי ונותנים לי סיפוק.

בהצלחה, לחיי ההגשמה עצמית שלכם,

חני.