מה תהיו ללא הכאב שלכם?

חלק גדול מאיתנו מסתובב עם כאב. כאב שלרוב מגיע מהילדות שלנו. ככל שהילדות שעברנו הייתה קשה יותר, נטולת חום ואהבה הכאב שאנחנו סוחבים עם עצמנו הוא גדול יותר.

ילדות מצטיירת כזמן של תום, ספונטאניות, אהבה ושמחה. אבל מה לעשות, שלרוב המציאות לא באמת כזאת. לא את כולנו אהבו ללא תנאי, לא את כולנו אהבו כלל, לא את כולנו קיבלו. חלק מאיתנו אפילו סוחב על עצמו צלקות של התעללויות, הזנחה והשפלות.

ככל שהכאב שלנו גדול יותר, כך תחושת הערך הפנימית שלנו נמוכה יותר, ההרס העצמי שלנו גדול יותר והסבל שאנחנו חווים רב יותר.

על מנת לתפקד בשגרה היומיומית, אנחנו דוחקים את הכאב שלנו, עוטים על עצמנו מסכה ונגררים לנו בתוך החיים. מבחוץ אנחנו יכולים להראות כשמחים, נדיבים, ידענים, מוצלחים ומה לא. אך בתוך תוכנו אנחנו סוחבים את אותה שנאה עצמית ואת אותה החוסר קבלה עצמית שקורעת אותנו מבפנים.

לא משנה איזה תפקיד אנחנו נושאים, לא משנה כמה אנחנו מצליחים בחיים, את העבר שלנו ואת הכאב שלנו אנחנו סוחבים על הגב שלנו, מוצנעים מעין הסביבה. לפעמים אף מוצנעים מאיתנו.

אנחנו מסתובבים בעולם, ושואלים את עצמנו כיצד אנחנו יכולים באמת לשמוח? כיצד אנחנו יכולים באמת לחבור לחיים? כיצד אנחנו יכולים להשתחרר מהסבל שלנו? כיצד אנחנו יכולים לצאת מהבדידות הפנימית שבה אנחנו שרויים?

אנחנו כמהים לשינוי. כמהים לאהבה. כמהים לאינטימיות. לשמחה. לסיפוק רגשי ובמקום זה אנחנו מוצאים את עצמנו שקועים בתוך הסבל. סוחבים את העבר לכל מקום. ומרגישים כבולים נפשית. כאילו שהנפש שלנו אסירה. ואנחנו הסוהרים של עצמנו.

קשה לנו לוותר על ההזדהות שלנו עם הסבל והכאב, אנחנו מתקשים לוותר על הקורבנות שלנו. אנחנו כמהים לאדם שיבוא ויראה אותנו ויהיה אמפאטי לסבל שלנו. אך גם כאשר זה קורה, זה לא מצליח לרפא אותנו.

הריפוי שלנו, קיים בהווה. החיים קיימים ברגע הזה. ברגע שאנחנו סוחבים על עצמנו את העבר, אנחנו מחמיצים את ההווה. מחמיצים את החיים.

כל עוד שאנחנו נאחזים בסבל ובכאב. כל עוד שאנחנו מזוהים בסבל ובכאב, הנפש שלנו נשארת כלואה. הנפש שלנו מתייסרת במעגל אינסופי של הרס עצמי ושנאה.

והאמת, שבסוד בסוד אני אגלה לכם – שאנחנו מקבלים מכך סיפוק. אנחנו חווים סיפוק מלהרגיש קורבנות. אנחנו חווים סיפוק מלהרגיש אומללים וסובלים. אנחנו חווים סיפוק מלחוש חסרי אונים.

אנחנו סובלים. לא טוב לנו. ואנחנו עדיין נאחזים. ולמה זה? כיוון שכל הגדרת האני שלנו מבוססת על הסבל. כל מה שמניע אותנו בחיים מבוסס על החסרים שלנו. כל הזהות שלנו בנויה על הסיפור שאנחנו שבויים בתוכו.

אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב. אך אין לנו מושג איך להשיג אותו. הטוב, קיים בתוך הבלתי ידוע. והוא מפחיד אותנו. אנחנו מעדיפים את הסבל כיוון שהוא מוכר לנו. אנחנו מתורגלים בתוכו.

תדמיינו אדם שהיה כלוא במשך 40 שנה מאז שהיה ילד. הכלא הוא הבית שלו. בתוך תוכו יש תשוקה לחופש. אך החופש מפחיד. מה הוא יעשה בחופש הזה? מי הוא יהיה? מה יניע אותו? וכך אנחנו מרגישים בדיוק. אנחנו כלואים בתוך עצמנו ופוחדים לצאת לחופשי.

אבל! בתוך כל אחד מאיתנו קיים קול פנימי קטן שאומר לנו שמגיע לנו לחיות אחרת! אנחנו יכולים לחיות אחרת! ומה שעלינו לעשות זה להקשיב לקול הזה. להאמין בו. לדעת שהחופש והטוב אפשריים. ולצאת למסע אחריהם. אין כל סיבה להעביר את החיים בסבל.

נועדתם לחיים מלאים אהבה ושמחה – הסכימו לגדולה שלכם לפרוץ!

לחיי ההתפתחות אישית של כולנו,

חני

עמוק בפנים מרגישים חסרי ערך?

אתם זוכים להערכה רבה מצד הסובבים אתכם אך עמוק בתוככם אינכם מרגישים כלל חשובים?

תחושה פנימית של ערך עצמית מחייבת התבגרות רגשית. תחושת ערך עצמי אמיתית קיימת רק אצל אנשים שמחוברים באופן יחסי למהות הפנימית שלהם ולאני האותנטי שלהם. רק כאשר אין פער משמעותי בין העולם הפנימי לעולם החיצוני שלי אנחנו יכולים לחוש באמת בעל ערך עצמי.

אם מבחינה רגשית, אנחנו עדיין ילדים קטנים –כלפי חוץ נשדר תחושה של חשיבות עצמית, כאילו אנחנו חשובים יותר. כאילו יש לנו ערך מזויף שלרוב מבוסס על דברים שחיצוניים שלנו. אנחנו נשדר כאילו אנחנו מעל אלה שסביבנו. אך לא משנה כמה נשכנע את הסביבה בחשיבות שלנו, עמוק בפנים נרגיש זיוף וכישלון ושאנחנו לא באמת שווים משהו.

בני אדם הינם יצורים חברתיים. אנחנו חייבים להשתייך לחברה על מנת לשרוד. אם בילדותנו קיבלנו מספיק חום ואהבה נרגיש בטוחים באהבה ובקבלה של הסביבה שלנו. נדע לזרום רגשית וליצור מצבים שבהם נקבל אהבה. תהיה לנו החוויה הפנימית של תחושת שייכות וביטחון קיומי.

אך אם בילדותנו לא קיבלנו מספיק חום ואהבה ולא חשנו בטוחים באהבת הסביבה כלפינו. ניסנו להבטיח את המקום שלנו בחברה דרך תחושת החשיבות העצמית העודפת. לא היה לנו את המסוגלת ליצור תנאים רגשיים שיבטיחו את המקום שלנו בחברה אז נאלצנו ליצור לעצמנו איזשהו סוג של ערך על מנת לוודא ולהבטיח את המקום שלנו בחברה. את הצורך של הסביבה בנו.

אדם שמקבל אהבה לא צריך להיות חשוב כי יש לו את הביטחון הפנימי בהשתייכות החברתית שלו. מי שלא יודע לקבל אהבה, מי שלא יודע לזרום עם הרגשות שלו, מי שלא יודע לשים את עצמו מתחת לאנשים אחרים, צריך להיות חשוב על מנת להבטיח את מקומו בחברה ולא להידחות.

החשיבות העצמית מעניקה לאדם ביטחון שלא ידחה בידי החברה.

אדם שמקבל ביטחון מזה שמסתכלים עליו. מזה שמדברים עליו. מזה שמתפעלים ממנו הוא אדם שמחפש את תחושת החשיבות יתר כדי לחוש בטוח לגבי מקומו החברתי. כאשר יש לי דימוי עצמי נמוך. ובתוך תוכי אני לא חש שווה ערך. אני זקוק כל הזמן לסטאטוס החברתי. כאשר אני מקבל פידבק מהסביבה זה עוזר לי לשמור על החשיבות העצמית שלי. אני כביכול מנסה להאמין לסביבה. אך בעצם, בתוך תוכי אף פעם לא מצליח. כיוון שהחשיבות העצמית שלי נבחנת בבית. במקום שבו הכי מכירים מי אני באמת.

אם אני בעל תפקיד חשוב ומכובד וכפופים אלי הרבה אנשים, הם כולם רואים אותי כחשוב ומכבדים אותי אבל בן/בת הזוג שלי לא. הם יודעים בדיוק מי אני. כאשר בן או בת הזוג שלי, או שאר האנשים הקרובים לי לא באמת מכבדים אותי אדרבא, באים אלי כל הזמן בטענות ובביקורת. לעולם לא ארגיש חשוב. אני אראה חשיבות. אני אשדר חשיבות. אך עמוק בתוכי לא ארגיש חשיבות באמת.

בעצם אדם מרגיש חשוב כאשר הוא התבגר רגשית. אם לא עשיתי עבודת עומק, הילד הפגוע שבתוכי ינהל לי את החיים. כולם יתנו לי כבוד. אך אני יודע בדיוק מי אני, אני מכיר את עצמי הכי טוב. את הצללים שלי, את החולשות שלי ואת חוסר הערך שלי. ולכן, אני אתמכר לפידבק של הסביבה. אני ארצה שימשיכו לתת לי עוד תחושת ערך על מנת לאזן את חוסר הערך הפנימי שלי. ואשתעבד לקודים ולסטנדרטים החברתיים.

על מנת לפתח תחושת ערך פנימית שלא קשורה לסביבה יש צורך להתבגר רגשית. יש צורך לטשטש את הפער בין הבפנים לבחוץ שלנו. ואת זה עושי באמצעות חשיפת הסודות הרגשיים שלנו. באמצעות חשיפת החולשות שלנו. באמצעות חשיפת הרגשות שלנו. באמצעות חשיפת הכאב שלנו. כאשר אנחנו מסוגלים להביע את העולם הפנימי שלנו, ואנחנו מפסיקים לחיות בפיצול בין הבפנים לבחוץ. תחושת הערך העצמי הפנימית שלנו עולה. והבלגן שקיים בתוך הנפש שלנו לאט לאט מסתדר

לחיי ההגשמה עצמית וההתבגרות הרגשית שלכם,

חני

הרגשתם פעם שלא ממש מבינים אתכם?

הרגשתם פעם שאתם מדברים עם מישהו אבל הוא לא ממש קולט אתכם? הוא לא ממש מקשיב לכם? יותר ויותר מאיתנו מתבגרים מתוך חוויה שאף אחד לא באמת הקשיב לנו? אף אחד לא באמת שמע אותנו. אולי האזינו. אבל לא באמת הקשיבו.

ההבדל בין שמיעה להקשבה הוא שאנחנו שומעים טכנית באוזניים אבל להקשיב זה כבר לתת תשומת לב למה שאנחנו שומעים. אנחנו מוסיפים לפעולה הטכנית של השמיעה את הקשב שלנו. את הלב שלנו. אנחנו פותחים את הלב ודרכו אנחנו מנסים לקלוט את הנאמר. זאת הקשבה. וכשאדם יכול לעשות את זה אין אדם שלא יוכל להרגיש מחובר אליו.

רוב הבעיות שיש לנו עם ההורים שלנו היו יכולים להיפתר לו הם היו באמת מקשיבים לנו. רוב הבעיות הזוגיות שיש לנו היו נעלמות אם היינו מוסיפים לשמיעה שלנו את ההקשבה והלב הפתוח. וכך גם רוב הבעיות שלנו עם הילדים שלנו.

אנחנו כל כך פוחדים לפתוח את הלב שלנו ולהקשיב. אנחנו עסוקים מידי בניתוח, שיפוט וביקורת של התכנים שאנחנו שומעים. אנחנו חיים בחוויה מתמדת של התגוננות והגנה על האני השברירי שלנו עד כדי כך שאנחנו לא מסוגלים לעצור, להרפות, לשחרר, לפתוח את הלב ולהקשיב. זה מספיק. כל מה שאנחנו רוצים זה שיראו אותנו ושיקשיבו לנו. וכך גם היקרים שלנו.

על מנת להקשיב עם לב פתוח אנחנו צריכים לנטרל את המקום הפנימי בתוכינו שכל הזמן שופט ומבקר. אנחנו צריכים להרגיש בטוחים עם עצמנו ולהיות מסוגלים להתאים את התדר הרגשי שלנו לתדר הרגשי שממנו האדם מדבר. אם הוא מדבר מכאב אנחנו צריכים להיות מסוגלים להתחבר לכאב שלו דרך הלב. לא מספיק שנבין את הכאב שלו בשכל. אנחנו חייבים להתחבר אליו רגשית. אחרת הוא ירגיש שרק שמענו אותו ולא הקשבנו לו.

בשביל להיות מסוגלים להתחבר רגשית לאנשים שמדברים איתנו אנחנו. לאחר ניטרול השיפוט והביקורת הפנימיים שלנו אנחנו צריכים לפתוח את הלב שלנו. כל עוד שאנחנו חיים בתדמית. כל עוד שאנחנו עסוקים בהישרדות שלנו. כל עוד אנחנו חיים מתוך הגנה על ה"אני" שלנו. לא נהיה מסוגלים לפתוח את הלב שלנו. זה יאיים עלינו.

סביב הלב שלנו תהיה חומה, יהיה שיריון שימנע מאיתנו את היכולת להיות בגובה העיניים ובתדר רגשי זהה לזה של האדם שמדבר איתנו. אנחנו נוכל להבין את הכאב שלו. לשוחח על הכאב שלו. לנתח את הכאב שלו אבל הכל דרך השכל או דרך זה שנשים את עצמנו מעל רגשית. כמו מטפלים, יועצים או עוזרים. אנחנו למעלה. נרגיש מכך חשובים. אבל לא נהיה באמת מסוגלים לפתוח את הלב שלנו ולהקשיב ללא מחיצות. בגובה העיניים ובפשטות.

על מנת להיות מסוגלים להקשיב באמת עם לב פתוח אנחנו צריכים ללמוד לחבור חזרה ללב ולמהות שלנו. לשחרר את ההישרדות הרגשית שאנחנו חווים ואת האיום על הזהות העצמית שלנו. ככל שאנחנו מחוברים יותר למהות שלנו היכולת שלנו לפתוח את הלב גדלה וכתוצאה מכך גם היכולת שלנו להקשיב.

ככל שאנחנו קשובים יותר לעצמנו ולניואנסים של הלב שלנו כך אנחנו יכולים יותר להקשיב גם לאחרים.

הדרך שלנו להתחבר למהות היא דרך המוכנת שלנו לחשוף את החולשות שלנו. אנחנו עוטים על עצמנו תדמית כיוון שאנחנו רוצים להסתיר את החלקים הפחות נעימים שלנו. וכדי להסיר את התדמית אנחנו צריכים להסכים לחשוף אותם. להסכים להראות אנושיים. להסכים לא לדעת. להסכים לחלוק את הכאב שלנו. להסכים להודות בפחדים שלנו. להסכים לשתף את הסודות שלנו. להסכים לעמנו להראות באופן מלא.

ברגע שנצליח לצמצם את הפער בין הבפנים שלנו לבין מה שאנחנו מציגים כלפי חוץ. החיבור שלנו ללב יגדל. הביקורת והשיפוט הפנימי יתפוגגו והיכולת שלנו להקשיב באופן מלא לעצמנו ולאחרים תהפוך לחלק מאיתנו.

לחיי ההתפתחות אישית שלכם,

חני

כמה אתם באמת מסוגלים לשמוח? אבל באמת....

פורים הוא חג של שמחה. כיצד אתם מצליחים להגיע למצב פנימי של שמחה? אתם מצליחים בכלל? אתם צריכים עזרים חיצוניים כמו אווירה, מוזיקה יין בשביל להתחבר לשמחה? אתם מצליחים להרגיש את השמחה נובעת מליבכם או שזה חיצוני לכם? מצליחים לשמוח מעצם זה שאתם חיים? השמחה נשארת בתוככם גם לאחר זמן או נעלמת מייד?

על מנת לחוות שמחה אמיתית ולאורך זמן אנחנו חייבים להיות מחוברים ללב שלנו. הלב שלנו הוא מקור השמחה. ממנו השמחה עוברת לשאר חלקי הגוף. אנחנו חייבים להיות מחוברים לאני הפנימי שלנו. למהות שלנו.

ככל שאנחנו חיים יותר בהישרדות. ככל שאנחנו חיים במנותק מהלב שלנו. במנותק מהמהות שלנו – פחות ופחות נוכל לחוות שמחה אמיתית ופנימית לאורך זמן. אנחנו נוכל לחוות התפרקות, שחרור, עליצות אך לא שמחה פנימית. שמחה מתמשכת, שמחה שנובעת מעצם הקיום שלנו.

כל עוד שאנחנו חווים איום על הקיום שלנו, כל עוד שאנחנו חיים בתדמית מתוך התגוננות מתמדת. כל עוד שטונוס השרירים שלנו מתוח באופן כרוני, השמחה תהיה פחות ופחות חלק מהחיים שלנו.

על מנת לאפשר לשמחה להיות חלק אינטגרלי מהחיים שלנו. אנחנו חייבים להסיר את האיום שאנחנו חשים על הקיום שלנו. בין אם זה איום קיומי, רגשי או חברתי. אנחנו חייבים לצאת מחוויית ההישרדות ולהתחבר חזרה ללב שלנו. בשביל זה אנחנו חייבים לפתור את כל המטענים הרגשיים שאנחנו סוחבים איתנו מהילדות שלנו. אנחנו צריכים לרוקן את תת המודע שלנו מכל התכנים הרגשיים שבו, שגורמים לנו לחוות את החיים כאיום. אנחנו חייבים לרוקן את הסודות והפחדים שמצויים בתוך תת המודע שלנו מנהלים את חיינו.

ריקון התכנים מתת המודע שלנו מתבצע באמצעות חשיפתם והפיכתם למודע. אנחנו צריכים לקחת את כל הכאב הרגשי שלנו, את כל התכנים הרגשיים שדחקנו במהלך השנים בתוך התת מודע ולרוקן אותם. כל עוד תת המודע שלנו יהיה מלא ברגשות מודחקים לא פתורים, הם אלה שינהלו אותנו, הם אלה שימנעו מאיתנו את החיבור ללב שלנו. הם אלה שלא יאפשרו לנו לחוות שמחה פנימית אמיתית בצורה מלאה.

ריקון תת המודע מתבצע באמצעות דיבור רגשי על הכאב שלנו. דיבור רגשי על הפחדים שלנו. דיבור רגשי על הסודות הרגשיים שאנחנו נושאים בתוכנו. ברגע שנדע לחלוק רגשית את מה שנמצא בתוכנו, תת המודע שלנו ילך ויתרוקן והחיבור שלנו ללב שלנו ולמהות הפנימית שלנו ילך ויגדל בהתאמה.

אך זהו תהליך ארוך ומתמשך. ובינתיים אנחנו יכולים לחוות שמחה ארעית ונקודתית. זאת באמת לא שמחה שנובעת מעצם הקיום שלנו אך היא עדיין שמחה.

ואת זה אנחנו יכולים לעשות באמצעות התחברות לביטוי החיצוני של השמחה. דרך מוזיקה, ריקוד, השתטות, שירה חופשית. אנחנו יכולים לשים מוזיקה ולהתמסר אליה רגשית. להתמסר למוזיקה באמצעות הריקוד והשירה ודרך כל להתחבר ללב שלנו ולהגיע לחוויה פנימית של שמחה ואושר. זה אומנם ארעי והשמחה שנתמלא בה לא תחזיק מעמד לאורך זמן אבל זה גם משהו J

דרך נוספת היא דרך ההתמקדות בטוב. להתמקד בטוב ובחיובי באופן מוחלט. לראות את הטוב בכל דבר. לראות את החיוב בכל דבר. לעשות דברים שאוהבים. להתחבר לאנשים שאנחנו אוהבים. לתת לאחרים – גם כך אנחנו יכולים להתחבר לחוויה של שמחה. שכמובן, יש צורך כל הזמן להזין אותה.

אז, תתמקדו בטוב, תתמסרו למוזיקה והכי חשוב תתחברו ללב שלכם!

תתחייבו להתפתחות האישית שלכם ולהגשמה עצמית שלכם,

הרבה הצלחה – פורים שמח!

חני