מה הבעיה שלך לחייך יותר?

רובינו מסתובבים בעולם עם פנים רציניות וחתומות. שרירי הפנים שלנו קפואים. והפנים שלנו כמעט ולא משקפות את העולם הפנימי שלנו ואת מה שמרגיש לנו מבפנים.

במצב הטבעי, הפנים שלנו הם דרך ההבעה הטבעי של הנפש והרגש שלנו. רק שבאיזשהו שלב בחיים נכנסנו למצב של שליטה עצמית, התחלנו לשלוט בשרירי הפנים שלנו עד שהם התנוונו כמעט לחלוטין.

אם בילדות שלנו חווינו כאב. בעיקר כאב שמקורו בתחושה שאנחנו לא אהובים מספיק ולא רצויים בדיוק כפי שאנחנו, הכאב הזה הפך לבן לוויה שלנו אך לאחר שהוא לא קיבל מענה ויחס מצד הסובבים אותנו. למדנו שאין טעם לחשוף אותו. ובמקום לחשוף אותו עדיף לנו להסתיר אותו.

לאט לאט למדנו למצוא את המקום שלנו בחברה באמצעות זה שיצרנו מצב שבו יצטרכו אותנו. נכנסנו לתדמית, ננעלנו על תפקיד חברתי מסוים. והתחלנו לשרת את החברה כדרך לשרוד רגשית וחברתית.

העולם הרגשי שלנו, הפך בשבילנו לחולשה שלנו. חולשה שאנחנו מעדיפים להסתיר מהסביבה. כיוון שהמקום החברתי שלנו מושתת על התפקיד שלנו ועל הצורך של החברה בנו. בחוויה שלנו, אם אני חלש כבר לא יצטרכו אותי. אם לא יצטרכו אותי ידחו אותי ואם ידחו אותי אני יכול למות.

וכך בשביל למנוע מהרגש שלנו להיחשף, התחלנו לשלוט על שרירי הפנים שלא יביעו את מה שעובר עלינו ואת מה שאנחנו מרגישים. וכך התחלנו לחיות ולהסתובב בעולם עם פנים חתומות. עד כדי כך שגם אם אנחנו כבר מחייכים לאחר כמה דקות של חיוך שרירי הפנים שלנו כבר מתחילים לכאוב.. דבר שלא קורה לדג' אצל ילדים – שם עדיין שרירי הפנים גמישים ומלאי הבעה.

חיוך, זאת דרך מעולה לשלוט על התחושה הפנימית שלנו, להתקרב חברתית ולהרגיש טוב יותר. הבעיה היא שבשביל לחייך באמת, אנחנו חייבים לפתוח את הלב ומזה אנחנו כל כך פוחדים. הרבה יותר קל לנו להסתובב רציניים, חתומי פנים וחתומי הבעה מאשר לפתוח את הלב, לפזר חיוכים לכל עבר ובעיקר לעצמנו.

זאת גם דרך מעולה, להתחיל ללמד את תת המודע שלנו שהסכנה חלפה, אנחנו יכולים להרפות קצת מהשליטה שלנו ושאנחנו לא באמת נמצאים במצב של הישרדות רגשית.

עצרו עכשיו רגע ופשוט חייכו – שימו לב אם החיוך מצליח להשפיע עליכם גם מבפנים? נסו לחייך כמה שיותר... מה קורה לכם? מדוע אתם מפסיקים? מה גורם לכם להוריד את החיוך מהפנים ולחזור למצב הרגיל שלכם? מה עובר לכם בראש? מה אתם מרגישים?

החיוך הוא המטפל הזול ביותר שלנו. בשביל ליצור שינוי פנימי, אין צורך להשקיע שעות וכספים. פשוט אפשר להתחיל להיות מודעים לפנים שלנו ולאפשר להם להביע. ועד שזה קורה באופן טבעי – להתאמן כמה שיותר פעמים ולכמה שיותר זמן בחיוכים. חיוכים אמיתיים מהלב. חיוכים לעצמכם במראה. חיוכים לאנשים זרים. חיוך לבוס, לבן הזוג, להורים ולילדים.

ככל שתתרגלו יותר לחייך החיים שלכם יהפכו לטובים יותר, איכות חייכם תגדל ותתחילו לזמן לעצמכם חיוכים וקרבה מאנשים אחרים.

תזכרו, זה בחינם. צריך רק את המודעות....

חני בורנשטיין – מומחית להתפתחות אישית

בני כמה אתם מבחינה רגשית?

מתחת לתדמית היפה של האדם הבוגר שבנו, שוכן ילד קטן. עם עולם רגשי של ילד קטן. אנחנו נעלבים כמו ילדים קטנים, יש לנו צרכים ורצונות רגשיים כמו של ילד קטנים ואנחנו חווים דחייה ופוחדים מביקורת כמו ילד קטנים. בגיל הרגשי אנחנו תקועים בגיל צעיר מאד. ועל מנת להתפתח נפשית אנחנו חייבים ללמוד להתבגר רגשית. להתבגר ברגשות שלנו. להפוך אותם מרגשות של ילד קטן לרגשות של אדם בוגר ומפותח נפשית.

התבגרות רגשית נעשית באמצעות נתינת ביטוי מלא לעולם הפנימי שלנו. יש לנו עולם פנימי עשיר, יש לנו עולם רגשי עשיר. ואולי אנחנו אפילו מחוברים אליו. על מנת לאפשר לרגש להתבגר בעולם הרגשי שלנו, אנחנו צריכים ללמוד לקחת את העולם הפנימי שלנו ולבטא אותו החוצה.

ביטוי רגשי זאת היכולת שלנו לחשוף החוצה את הרגשות שלנו. ביטוי רגשי יכול להתבצע באופנים רבים כמו תנועה, מוזיקה, קול, ציור ועוד. אבל הדרך הבריאה ביותר והנכונה ביותר להבעה מלאה של הרגשות שלנו היא באמצעות דיבור ושיתוף של הרגשות שלנו.

ככל שאנחנו מסוגלים יותר לקחת את העולם הפנימי שלנו ולבטא אותו, החופש הנפשי שלנו גדל ויחד איתו גדלה הקבלה העצמית והבגרות הרגשית שלנו.

לנפש שלנו יש צורך בסיסי מולד, להתבטא. הנפש שלנו רוצה לבטא את עצמה. את כל כולה. היא אינה מבחינה בין צד אפל לצד מואר. ברגע שאנחנו מקשיבים ללב שלנו מקשיבים לרגשות שלנו, מופיע הרצון הפנימי שלנו לבטא את מה שקיים בתוכנו.

כיוון שרגשית אנחנו עדיין תלויים באחרים. ואנחנו חיים בפחד מתמיד שמה אחרים ידחו אותנו ולא ירצו אותנו, אנחנו רגילים לשפוט את הביטוי שלנו. אנחנו רגילים לבחון האם הדברים שאנחנו אומרים הם מספיק חכמים. מספיק מעניינים. נשמעים מספיק בוגרים וענייניים? כשאנחנו מסננים את עצמנו מפחד התגובה של הסביבה זה לא נקרא ביטוי רגשי. זה לא ביטוי עצמי. ביטוי עצמי מלא מתרחש רק כאשר אנחנו משחררים את החסימות ומאפשרים לכל מה שבפנים לצאת החוצה למרות הפחד משיפוט הזולת. כאשר אנחנו מעיזים לבטא את האני האמיתי שלנו. ללא יפיופים ומסכות. וללא סינונים.

כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לומר את מה שמרגיש לנו גם כאשר הרגש שלנו הוא דבילי וילדותי בעיננו. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לשיר גם אם כל החיים ירדו עלינו שאנחנו זייפנים עולמיים. כאשר אנחנו מעיזים למתוח את גבולות הביטוי שלנו, אז מתחיל להתרחש תהליך ההתבגרות הרגשית שלנו. והגיל הרגשי שלנו עולה עם כל המשתמע מכך. וככל שאנחנו מאפשרים לעולם הפנימי שלנו יותר לבוא לידי ביטוי, החופש הפנימי שלנו עולה, המחיצות סביב הלב שלנו יורדות ואנחנו מתקרבים למהות שלנו ולאהבה שבתוכנו.

חשוב לדעת, שבנוסף לרגשות ולעולם הפנימי שנגישים לנו, קיימים בתוכנו מקומות תקועים של רגש שכרגע לא נגישים לנו. ועל מנת לבטא את עצמנו רגשית בצורה מלאה, שזהו התנאי ההכרחי לשמחה ולאהבה עצמית. אנחנו קודם צריכים ללמוד לשחרר את המקום התקוע הזה של הרגש הפנימי יותר, הקדום יותר.

אפשר לעשות זאת באמצעות מדיטציות/תנועה/יצירה/שירה/הרפיה ועוד כל מיני טכניקות לשחרור רגשי. אבל הדרך היחידה שתפוגג לעומק את התסכול הבסיסי והקדום ביותר. זה ביטוי רגשי באמצעות דיבור. ולכן זוהי גם הדרך הקשה ביותר. אם אנחנו באמת רוצים להתחיל לפנות מקום לאינטימיות ואהבה בחיים שלנו. אנחנו קודם צריכים להתחיל לשחרר רגש תקוע באמצעות דיבור ושיתוף מהלב. את התהליך אנחנו מתחילים בדברים העכשוויים שעליהם קל לנו יותר לדבר ומשם אנחנו מעמיקים פנימה בדיבור על רגשות עדינים יותר, על חסרים מוקדמים יותר ועל כאבים גדולים יותר.

כאשר אנחנו רוכשים את המיומנות של חיבור לרגשות שלנו ואת המיומנות של הביטוי הרגשי. אנחנו יכולים להמשיך ולהתקדם לשלב הבא. וזה לבטא מקומות עמוקים יותר בנפש שלנו. לבטא את התכנים שקיימים בתוך תת המודע שלנו, את התכנים שמנהלים את החיים שלנו ובעצם מהווים שכבת ביטון שחוסמת את הגישה ללב שלנו.

הרבה אהבה! לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

נ.ב. לחצו כאן בשביל לקחת את הביטוי העצמי ואת ההתבגרות הרגשית שלכם צעד קדימה!

מה אנחנו צריכים לעשות בשביל להתחיל לאהוב את עצמנו?

הדבר הראשון הוא להתחיל היכן שאנחנו נמצאים. להתחיל קבל אחריות על החיים שלנו ולהפסיק לברוח מעצמנו.

יש אנשים שכל כך לא אוהבים את עצמם. שהם כל הזמן מחפשים להשתנות מתוך מחשבה שכאשר השינוי המיוחל יתרחש הם כבר יוכלו לאהוב ולקבל את עצמם. אבל תנחשו מה? זה אף פעם לא קורה וגם לעולם לא יקרה. זה משול לבחורה שלא אוהבת את עצמה וכתוצאה מכך היא גם לא אוהבת את המראה שלה. אז בתחילה היא עושה דיאטה, אח"כ היא משקיעה בניתוח פלסטי באף. אח"כ בשפתיים וכך הלאה היא עוברת ממקום למקום ומנסה לשנות את המראה שלה למראה האידיאלי. לעולם אין לדבר סוף כיוון שאותה בחורה אינה משקיעה במקום הנכון. אם הייתה לומדת לקבל את עצמה היא לא הייתה מרגישה צורך לשנות את עצמה.

מגיל קטן אנחנו מתורגלים באהבה על תנאי. אם אנחנו בסדר מגיע לנו אהבה. ואם לא, אז לא מגיע לנו. וזהו גם האופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו. אם אנחנו עושים משהו שנחשב בעיננו, אנחנו מזכים את עצמנו בכמה רגעים של אישור עצמי. אבל אם אנחנו לא מצליחים לספק את הציפיות הפנימיות שלנו אנחנו שוללים מעצמנו את האישור ואת הקבלה העצמית. ואז החגיגה הפנימית של הסבל מתחילה.

חשוב לדעת שאהבה על תנאי זאת אינה אהבה. בלב הישות שלנו קיים מקום פנימי, טהור מלא באהבה. על מנת להגיע אליו אין צורך בעשייה. אין צורך בכלום. חוץ מלהעז לחבור אליו. ברגע שאנחנו שקועים בדרמות הפנימיות שלנו. הם מסיחות את דעתנו ואנחנו לא יכולים להגיע למעיין הבלתי נדלה של האהבה שקיים בתוכנו.

לכן, הדרך לאהבה היא להתחיל היכן שאנחנו נמצאים. גם אם אנחנו עושים את הדברים הכי רעים והכי מגעילים. גם אם אנחנו מרגישים לא שווים ולא ראויים בכלל. אין לזה שום קשר לאהבה הטבעית שקיימת בתוכנו. אין לנו לאן להגיע בשביל לקבל אישור להיותנו ראויים לאהבה. תשחררו את זה. זה משהו שהפנמנו משנים של אהבה על תנאי שקיבלנו. אין לנו כל צורך לעמוד בסטנדרט מסוים. לעשות דברים מסוימים. לנהוג בצורה זאת או אחרת. ממש לא.

האמת היא, שהאהבה שוכנת בתוכנו והיא שייכת לנו. ללא קשר למה שאנחנו וללא קשר לעשייה שלנו. הדרך היחידה להגיע אליה היא להתחיל היכן שאנחנו נמצאים. לקבל אחריות על החיים שלנו ולהפסיק לברוח לכל מה שמסיח את דעתנו. להפסיק לתרץ את השנאה הפנימית שלנו ולהתחיל להיות ערים ומודעים. שימו לב מה אתם עושים בשביל לתרץ את חוסר היותכם ראויים לאהבה? והתחייבו לחיפוש אחר האהבה.

שאלו את עצמכם מה אתם רוצים? מה אתם באמת רוצים? אתם רוצים לאהוב? אתם רוצים להרגיש אהובים? אתם רוצים לחיות בחוויה מתמשכת של אהבה עצמית ואהבה לחיים? אתם רוצים ללמוד להיות באינטימיות עם עצמכם ועם הזולת? ברגע שהגדרתם לעצמכם בדיוק מה שאתם רוצים. הסכימו לנוע פנימה אל תוככם. הסכימו להיות מודעים למה שמתרחש בתוך העולם הפנימי שלכם. היו מוכנים לכך שאתם תפגשו הרבה חושך לפני שתגיעו לאור. לאט לאט תתרגלו ותראו שאתם בכיוון.

אתם חייבים ללמוד להיכנס פנימה לתוך תוככם. להפסיק לברוח החוצה. הנתיב לאהבה הוא אך ורק פנימי. בתחילה זה מפחיד להיות לבד, בתחילה זה מפחיד להיכנס לעולם הפנימי השכוח שלנו. בעיקר שכיום אנחנו עסוקים בלהשקיע כ"כ הרבה אנרגיה דווקא בשביל לברוח מהמפגש הזה עם עצמנו. אך לאט לאט מתרגלים ונכנסים פנימה.

לחיי ההתפתחות אישית שלכם,

חני בורנשטיין

נ.ב. אתם מוזמנים לבחון את מצב האהבה בחייכם. עברו עכשיו את "מבחן האהבה"

מוצא את עצמך מרגיש לבד לפעמים???

בדידות רגשית זאת חוויה שאדם חווה כאשר אין לו את היכולות להביע את עצמו החוצה. כאשר אין לו את המסוגלות לבטא החוצה את העולם הפנימי שלו. את העולם הרגשי שלו או המחשבתי שלו. גם אדם מפותח נפשית שמחובר ומודע לעצמו – במידה ואינו מסוגל לחלוק את העולם הפנימי שלו, החוויה התמידית לו תהיה חוויה של בדידות רגשית. בדידות פנימית.

הבדידות הפנימית מתעצמת כאשר קיים פער משמעותי בין האדם שאני לבין האדם שאני מציג את עצמי בפני החברה. כאשר אני מציג את עצמי באופן שונה ממה שאני באמת, אני חווה בדידות מאד גדולה. כתוצאה מכך שאני לא מסוגל לאפשר לאף אחד אחר להתקרב אלי. אני כל כך פוחד לקחת את הסיכון שמישהו יזהה את הפער בין התדמית החיצונית שלי לבין מי שאני באמת ולכן אני עושה הכול על מנת להימנע מאינטימיות ומקרבה.

כך שיוצא שאני חי בפיצול מתמשך בין העולם הפנימי שלי ובין העולם החיצוני שלי. כאשר בתוך תוכי אני שומר ומאחסן את כל הרגשות שלי ואת כל המחשבות שאני לא בטוח לגביהם ואת כל החלקים הפחות יפים שלי, החלשים והרכים. ואילו כלפי חוץ אני מפגין את הצדדים שדרכם אני מקבל אישור חברתי נרחב ושבחוויה שלי הם מתקבלים טוב יותר בעיני הסביבה.

על מנת להשתחרר מבדידות נפשית ורגשית אנחנו חייבים ללמוד 2 דברים:

1. אנחנו צריכים ללמוד לראות את עצמינו דרך העיניים שלנו ולא דרך העיניים של הסביבה. לחוות את עצמינו דרך האני הפנימי שלנו, דרך מי שאנחנו באמת ולא באמצעות התדמית החיצונית שאנחנו עוטים על עצמינו. אנחנו צריכים ללמוד להפנות את הפוקוס שלנו פנימה, לתוך עצמינו. ללמוד להכיר את עצמינו וללמוד לאשר את עצמינו. להפסיק לבחון את עצמינו באופן תמידי בהתאם לדעת החברה אלא לברר לעצמינו את הרצון האמיתי שלנו.

2. הדבר הכי חשוב לפריצת הבדידות הפנימית שלנו הוא הדיבור. ללמוד לדבר מתוך החסרים שלנו, ללמוד להביע את הכאב שלנו, ללמוד להביע את הרצונות שלנו. ללמוד לחשוף את החולשות שלנו. לחשוף את האכזבות שלנו. באמצעות הדיבור אנחנו מצמצמים את הפער בין הבחוץ לבפנים שלנו ומביעים את העולם הפנימי שלנו החוצה. דבר שמצמצם את חוויית הבדידות ומגדיל את תחושת החיבור לסביבה ולחיים.

אדם שחש בדידות פנימית יתקשה מאד בשיתוף ובהבעה רגשית של העולם הפנימי שלו. לפעמים עד כדי חוויה של חוסר מסוגלות לדבר. אבל יחד עם זאת זה אפשרי וזה הכרחי. פשוט תתחילו לדבר על דברים קטנים שעברו עליכם. תהיו כנים יותר לגבי הרגשות שלכם. אפילו רק במעט. מה שחשוב הוא לרצות לפרוץ את מחסום הבדידות ולהיות מודעים לאופן הדיבור שלנו, לאופן השיתוף וההבעה הרגשיים שלנו.

שימו לב ליכולת ההבעה הרגשית שלכם? האם אתם מסוגלים לחשוף ולדבר מתוך הכאב שלכם? האם אתם מסוגלים להיות כנים לגבי החסרים שלכם? לגבי הרצונות הפנימיים שלכם?

היכולת לדיבור רגשי ואינטימי היא הכרחית בשביל חיים מתוך שמחה, אהבה ותחושת חיבור מלאה לעולם ולחיים.

לחיי ההגשמה העצמית שלכם,

חני בורנשטיין