מקבלים בהכנעה את חוסר השמחה והחיוניות שלכם? לא חבל?!

רבים וטובים מאיתנו מסתובבים בעולם עם דיכאון סמוי מתוך חוויה שאין מה לעשות ואילו החיים. דיכאון סמוי זה דיכוי חלקי או מלא של הרגשות שלנו לאורך זמן. הוא בא לידי ביטוי בחיים שלנו בחוסר שמחה, חוסר עניין אמיתי בחיים, תחושה של התבוננות על החיים מבחוץ. קשיים ביכולת ליהנות באמת. קשיים ביכולת להשתטות, להרפות ולשחרר שליטה.

דיכוי של הרגשות או של חלקן מגיע כתוצאה מחסרים שאנחנו סוחבים איתנו מהילדות. ככל שהחסר שלנו מהילדות גדול יותר, החלק הרגשי אותו נדכא בחיינו יהיה גדול יותר.

אם בילדות שלנו חווינו חסר רגשי גדול שלוווה בהרבה כאב. על מנת לתפקד באופן תקין בחיי היומיום אנחנו נדכא את הכאב שלנו ויחד איתו רגשות נוספים. כיוון שהחסר ממשיך ללווות אותנו גם בבגרות, הדיכוי הרגשי ימשך וכתוצאה מכך הדיכאון הסמוי יהפוך לחלק טבעי מהחיים שלנו.

מבחוץ נראה כאילו הכל בסדר, אך בנפש שלנו פנימה הכל יהיה אפור, תפל וחסר משמעות. אנחנו נתקשה מאד להשתמש באיכויות הילדותיות שלנו כמו היכולת להשתטות, לשחרר שליטה, ליהנות ברמה החווייתית, לרוץ, להשתולל ולצחוק מכל הלב.

בדיכאון סמוי אנחנו חיים באופן חלקי. רק חלק מסוים מאיתנו חי ופעיל, לרוב החלק הרציונאלי. שאר החלקים בתוכנו מדוכאים באופן רציף ונמצאים במין כלא פנימי שמונע מהם להתבטא דרכנו. התפקוד שלנו הוא ממקום של צריך. מה אני צריך לעשות? הרבה פעמים דברים לא ממש יעניינו אותנו. הם יראו לנו תפלים, חד גוניים וחסרי עניים. מבחינה רגשית לא תהיה לנו סיבה לקום בבוקר. לפעמים נרגיש, שאנו חסרי ערך ולסביבה אין ממש עניין בנו. פעמים אחרות נמנע מחיכוך עם אנשים. אך תמיד העולם הרגשי שלנו יהיה חלקי. הוא לא יכלול את מכלול הרשות כמו עצב, שמחה, חמלה, אהבה ועוד.

על מנת לפרוץ את המעגל של הדיכאון הסמוי. על מנת להתחבר חזרה לחיים ולעולם הרגשי שלנו עלינו קודם להיות מודעים ולהודות בפני עצמנו שאנחנו חיים רק באופן חלקי. שהעולם הרגשי שלנו הוא מוגבל ושהמקום העיקרי שבו אנחנו נמצאים זה בראש שלנו. ברגע שנסכים לראות שהעולם הרגשי שלנו הוא חלקי ושאנחנו חיים באופן חלקי חשוב שנמצא לעצמנו דברים שאנחנו נהנים לעשות אותם. שאנחנו נהנים להתעסק איתם. דברים שבתור ילדים מלאו אותנו הנאה ושמחה.

מה אהבתם לעשות בילדות שלכם? מה ממלא אתכם בהנאה? מה שואב אתכם לתוכו? ריקוד? שירה? טיולים? צביעה? בנייה? יצירה? אפיה? מה??? תמצאו את מה שגורם ללב שלכם ליהנות ופשוט תתחילו לעשות אותו.

בנוסף, חשוב שתמצאו לעצמכם סביבה רגשית בה תוכלו להרגיש שייכים. להרגיש משמעותיים ואהובים. להרגיש רצויים. אם אין לכם סביבה כזאת, תמצאו מטפל טוב ותתחילו איתו תהליך של שחרור רגשי. תהליך של חשיפת התכנים הרגשיים הכואבים ושחרורם.

הצורך העיקרי של אדם בדיכאון סמוי הוא צורך בחום ובתחושה שהוא רצוי. בעזרת סביבה תומכת ומאפשרת החיים יצבעו בצבעים חדשים. דברים יראו מהנים ומלאי חיים. והחוויה הפנימית שלכם תהיה של חיבור לחיים. שאתם חלק מהחיים ושאתם מאפשרים לחיים לזרום דרככם.

אין שום סיבה בעולם להתפשר על חיים אפרוריים נטולי שמחה פנימית.

תתחייבו להתפתחות אישית שלכם – תסכימו להחזיר לעצמכם את החלקים האבודים שלכם. אין כל סיבה לחיות בצורה שהיא פחות מהטובה ביותר.

בהצלחה,

חני

מסוגלים להתכופף בפני אחרים או שתמיד אתם נמצאים מעל כולם?

גאווה זה מצב בו אני ממליך את עצמי למלך בממלכה של עצמי. אני מגביה את עצמי מעל השאר, ממדר את עצמי מהסביבה, הרגשות שלי הופכים להיות פרטיים לי ואני לא מוכן לחלוק אותם עם אחרים, חשוב לי מאד מה הסביבה תחשוב עלי, ובעיקר חשוב לי לא להיות בגובה העיניים עם אחרים.

גאווה זה לא מצב טבעי ובריא. אף אחד מאיתנו לא נולד נגוע בגאווה. נולדנו מהותיים בעלי דימוי עצמי תקין. כאשר אנחנו לא מרגישים בעלי ערך פנימי, כאשר אנחנו לא מרגישים חשובים מתחילה להתפתח אצלנו חשיבות עצמית. וגאווה מתפתחת כאשר אנחנו מנסים לשמר את החשיבות העצמית שאנחנו נושאים על עצמנו.

אם אני מסתובב בעולם עם תכנים לא פתורים מהילדות. בחוויה שלי ההורים שלי לא אהבו אותי מספיק. לא קיבלו אותי מספיק. לא מספיק הכירו בערך הייחודי שלי. על מנת לתפקד היטב התכנים האלה תוססים בתוכי ומאיימים כל הזמן להתפרץ החוצה. הם מושכים אותי באופן קבע לתחושות, רגשות ורצונות של ילד קטן.

על מנת לתפקד כראוי בחברה, אני מנסה לאזן את עצמי עם משקולת של חשיבות עצמית וגאווה. אני מונע מאחרים לראות מי אני באמת. אני מונע מאחרים להתקרב אלי רגשית. אני מונע מאחרים להיות בגובה העיניים שלי. אני מונע מהסביבה לגלות את הרצונות הפנימיים שלי בחום, אהבה, פינוק, הערכה ועידוד.

אני שם את עצמי מעל כולם. הופך ללא נגיש רגשית. אני הופך למודל להערכה בידי הסביבה. אני נותן, מייעץ ומקשיב לכולם. אני מצליח מבחינה חומרית וגורם לאחרים להעריץ אותי. בכל דרך אפשרית אני מנסה ליצור מצב שבו אני מעל הסביבה. הבעיה היא שזה גורם לי להיות נורא בודד. אני לא מסוגל להיות בקשרים קרובים ואינטימיים. ואני עסוק בהשקעת אנרגיה אינסופית בטיפוח הממלכה שלי. בטיפוח התדמית שלי – כאשר הפחד שמה מישהו יגלה את האמת לגבי ואז כולם ידחו ויוקיעו אותי כל הזמן נושף בעורפי.

בנוסף, אני כל הזמן דרוך נפשית. השרירים שלי כל הזמן מכווצים. אני לא מסוגל לשחרר, לנוח או להרפות. הפחד שמה מישהו יזהה שמתחת למשקולת הגאווה קיים ילד קטן פגוע וחסר ביטחון עם דימוי עצמי נמוך שסובל מתחושת חוסר ערך מונע ממני את היכולת לשחרר שליטה דבר שיוצר בתוכי עצבנות ומתח פנימיים שמתבטאים בלחצים ובעיות פסיכוסומאטיות.

אם מצאת את עצמך מזדהה עם אחד התסמינים המצוינים לעיל, רוב הסיכויים שאתה סובל. שאתה חש בדידות גדולה בחייך וחש חוסר חיבור וחוסר שייכות בסיסית לאנשים ולחיים. על מנת לגרום לשינוי חיובי להיווצר. עליך לתפוס את עצמך בידיים ולהתחיל להחזיר לעצמך חלקים רבים מתוכך שאתה חי במנותק מהם.

עושים זאת על ידי רכישת היכולת הבסיסית של לחשוף את הרצונות שלנו. את היכולת הבסיסית של לבקש דברים רגשיים. של להיות בגובה העיניים עם אחרים ולפעמים אפילו להנמיך את עצמנו.

ברגע שתעיזו לחשוף את הרצונות הפנימיים שלכם. ברגע שתסכימו להיות אנושיים ולהודות בחסר שלכם. כבר לא תצטרכו את המשקולות החיצוניות של גאווה וחשיבות עצמית בשביל שיקנו לכם תחושה מלאכותית של ערך. אלא העוצמה והערך הפנימי שלכם ינבעו ישירות מתוככם.

מי שיכול להתכופף. מי שיודע לבקש. מי שיודע לשים את עצמו מתוך בחירה מתחת לזולת. הוא זה שיש בתוכו עוצמה פנימית אמיתית. הגאווה כבר תהיה מיותרת....

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

משתוקק להיות מצליחן? לא בטוח שיש לך בשביל מה.

מצליחנות, זאת תכונה שמשום מה מאד נחשבת ומעוררת קינאה. מצליחן הוא אדם שלא יכול להיכשל, אדם שמציב לעצמו יעדים והוא חייב להגשימם.

למצליחן צורך פנימי בכיבוש יעדים. הוא מציב לעצמו מטרה ופועל להגשמתה. לאחר שמשיג את היעד הנכבש הוא חש סיפוק ברגע ההצלחה, אך הסיפוק שלנו נעלם לאחר זמן קצר והוא כבר בדרך לכיבוש יעד נוסף, גדול יותר. למצליחן אין סיפוק מעצם העשייה, אין סיפוק מתמשך מעשייה ומהמימוש שלו. אלא חי מדחף לסיפוקים רגעיים שהוא משיג בכיבוש יעדיו.

החיים של מצליחן מנוהלים מהניסיון להוכיח לעצמו ולסביבה שהוא ראוי ובעל ערך. בתור ילד, הוא לא חווה ביטחון בערך של ההורים שלו כלפיו. הוא לא מספיק קיבל את החוויה שהוא ראוי ובעל ערך בגלל מה שהוא. ולכן, בבגרותו הוא הופך את הסביבה למעין ההורים שלו – ומנסה בכל דרך אפשרית להוכיח לכולם כמה הוא שווה. הוא מנסה להרשים את האחרים ולהשיג את הערכתם.

כישלון בשביל אדם כזה, הוא בלתי אפשרי. כיוון שבחוויה שלו כישלון = חוסר ערך = מיותר. וכיוון שהחוויה הפנימית שלו היא שמה שהוא, הוא חסר ערך הוא לא מסוגל לאפשר לעצמו לחוות תחושות כישלון שוב. אלא מנסה ליצור לעצמו חיזוקים חיצוניים לתחושת ערך חיצונית ולא מהותית, פנימית.

כשהצורך באישור ובהערכה חברתית מנהל אותי, אני הופך למשועבד. משועבד לדעת הסביבה עלי. אני עסוק בלנסות להרשים. עסוק בצורך אובססיבי בלהצליח. ועסוק בהדיפה כל דבר חיצוני בעצם יכול להצביע עלי ככישלון. אני מנסה לגרום לכולם לראות כמה אני מצליח, כמה אני מוכשר, כמה אני מיוחד, כמה אני שווה. כאשר בעצם הדבר שאני חסר והכי רוצה לקבל זה את האישור של ההורים שלי על מי שאני. על כך שמה שאני זה טוב וראוי.

כאשר אני גדל בצורה בריאה במשפחה שבה ההורים שלי מקבלים אותי, מעריכים אותי ואוהבים אותי ללא תנאי – אני מפתח לעצמי אישיות בריאה וערך עצמי תקין. אך אם במשפחה שלי האהבה שקיבלתי הייתה מותנית. הערכה שקיבלתי הייתה מותנית. אם כאשר הצלחתי הרגשתי רצוי וכאשר נכשלתי הרגשתי דחוי אני מפתח לעצמי אישיות הישרדותית לא בריאה. שבה הצורך שלי בהצלחה הופך לצורך הישרדותי. אני לא מסוגל לחיות עם עצמי ולקבל את עצמי אם אני לא מצליח. בחוויה שלי אין לי זכות קיום, אין לי מקום אם אני לא מצליח. ולכן אני משקיע את חיי בכיבוש יעדים ובהשגת הצלחות בחיי. בחיים של ניסיון שלעולם אינו פוסק להוכיח לעצמי ולעולם שאני מצליחן ולא כישלון כמו שאני חווה את עצמי עמוק מבפנים.

כאשר הצורך להצליח הוא הישרדותי בשבילי, זה מגיע על חשבון החיים האישיים שלי, על חשבון הזוגיות והמשפחה שלי. על חשבון השלווה והרוגע הנפשי שלי. אני לא באמת פנוי לקרובים לי. אני לא באמת פנוי לאינטימיות, אהבה ורכות כיוון שאני מונע בדרך להשגת היעד הבא שלי. שאולי דרכו אוכל סוף סוף לחוש שמה שאני באמת שווה.

את תחושת הערך העצמי שלנו יש לפתור מהשורש ולא לנסות להשיג לעצמנו אישורים חיצוניים. חוץ מזה שזה לעולם לא יספק אותנו, במרוץ אחר האישור החיצוני אנחנו מפסידים את החיים עצמם. מפסידים את האושר הפנימי והשמחה, מפסידים את האהבה, הקבלה, הרכות והזרימה שבחיים.

כאשר אנחנו מתנהלים ממקום של תחושת ערך פנימי מלא, אנחנו לא מנסים להשיג אישור חיצוני, אנחנו לא מנסים לכבוש יעדים חיצוניים. אנחנו מתפנים להשקיע במקומות הקטנים שבחיים – באלה שממלאים אותנו באמת. באלה שנותנים להו סיפוק רגשי מתמשך.

לחיי ההתפתחות אישית המלאה שלכם – הרבה אהבה,

חני  

בן כמה הילד הפנימי שבתוככם?

נתקלתם פעם באדם מבוגר שמגיב או מתנהל כמו ילד קטן? זה קורה כיוון אנו מורכבים ממספר גילאים. יש לנו את הגיל הכרונולוגי. יש לנו את הגיל הביולוגי. יש לנו את הגיל המנטאלי. את הגיל הנפשי ואת הגיל הרגשי.

כאשר קיים פער בין הגיל הרגשי שלנו לגיל הכרונולוגי שלנו יהיו פעמים שהתגובות שלנו יהיו תגובות של ילדים קטנים ולא של אנשים בוגרים. אם אני מתבגר כרונולוגית ולא מתבגר רגשית, נוצר בתוכי פיצול. כאשר התפקוד היומיומי שלי שנובע מהתדמית שלי הוא תפקוד של מבוגר והתפקוד הרגשי שלי שבו אני עדיין ילד קטן.

אם בילדותינו לא קיבלנו מספיק חום ואהבה מההורים שלנו. החסר שלנו בחום ואהבה ינהל לנו את החיים. כמבוגרים אנחנו נהיה בחיפוש תמידי אחר חום רגשי ונחווה חסר תמידי בקירבה אינטימית, בתחושת שייכות ובחוויה שאנחנו נאהבים.

ככל שהחסר שלנו גדול יותר, הגיל הרגשי שלנו צעיר יותר. ככל שהגיל הרגשי שלנו צעיר יותר, הפחד שלנו מרגשות גדול יותר והדרך שלנו לאזן את עצמנו היא באמצעות התבגרות נפשית מוקדמת מדי. דבר שיוצר מצב שבו אנחנו נראים כלפי חוץ כאנשים בוגרים ורציניים אך בתוך תוכנו אנחנו ילדים קטנים עם צרכים רגשיים של ילדים קטנים.

אנחנו משקיעים מאמץ ואנרגיה רבים להסתיר את הילד הפנימי שבתוכנו ומציגים לעולם רק את התדמית הנפשית הבוגרת שאנחנו עוטים על עצמנו. כולם סביבנו בטוחים שאנחנו בוגרים, שקולים ורציניים ומעריכים אותנו על כך. אך אנחנו מסתובבים בעולם עם סוד כבד שאנחנו נושאים על עצמנו. והסוד הוא הצרכים הרגשיים שלנו. צרכים של ילד קטן שמחפש אמא. שמחפש חום, אהבה, תשומת לב ותחושת שייכות.

ככל שהחסר שלנו גדול יותר, הוא זה שמכתיב לנו את החיים. הוא זה שמניע אותנו – ואנחנו בטוחים שברגע שהחסר הזה יתמלא אנחנו נהיה מאושרים ושבעים. הבעיה היא שצורך בחום ואהבה לילד קטן הוא צורך הישרדותי.

צרכים הישרדותיים, טבעם הוא שכאשר הם חסרים לנו הם מנהלים אותנו. כאשר אנחנו מגיעים בהן לשובע אנחנו אדישים להם אך כאשר הם שוב חסרים לנו אנחנו צריכים אותם מחדש כאילו שלעולם לא סופקנו. לדג' אם לא אכלתי יומיים שלמי – הדבר היחיד שמנהל אותי זה אוכל. אני בטוח שברגע שאוכל הכל יהיה מושלם. לאחר שאכלתי ושבעתי – אני כבר לא חושב על האוכל. אך לאחר מספר שעות הצורך באוכל מתעורר מחדש ללא קשר לסיפוק ולמלאות שחוויתי קודם.

אותו הדבר לגבי הצורך בחום לגבי ילד קטן. ככל שהחסר גדול יותר, הוא מניע אותי יותר ואני בטוח שהמילוי של החסר יביא אותי לפסגת האושר. כאשר החסר מתמלא, אני הופך אדיש אליו עד שהוא מתעורר שוב. ואז המילוי הקודם שחווייתי כבר אינו מספק עוד.

רק אצל אדם שהתבגר רגשית הצורך בחום הופך לבחירה. הוא כבר אינו מכתיב את ההתנהלות שלי וכבר לא מהווה המניע היחיד לפעולות שלי.

על מנת להתבגר רגשית, יש צורך לחשוף את הילד הפנימי שלנו ואת הצרכים הרגשיים שלנו. אנחנו צריכים ללמוד לדבר על הצרכים שלנו. לדבר על החסרים שלנו. לדבר מתוך הכאב שלנו. להסכים להודות ברצונות הילדים שלנו. ולקבל את זה שרגשית אנחנו עדיין ילדים קטנים פגיעים וכאובים.

ברגע שנסכים לילד הקטן הפנימי שבתוכנו למצוא את המקום שלו. הוא כבר לא יצטרך לבעוט או לעשות מניפולציות בשביל שנתייחס אליו. חיבוק אוהב ומכיל יספקו אותו. ויאפשרו לו להתבגר בהדרגה.

הרבה אהבה – לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני