הפחד שלנו מדחייה חברתית.

כבני אדם, הפחד שלנו מדחייה חברתית. נובע מעצם היותנו יצורים עדריים. כיצורים עדריים, צורת ההישרדות המולדת שלנו היא בקבוצה, בעדר. בתוך העדר אני מרגיש בטוח ומוגן. ללא העדר אני חשוף לסכנות. לכן, הצורך שלנו להיות חלק מהחברה = העדר הינו צורך הישרדותי בסיסי. הצורך שלנו המולד הוא להבטיח את מקומינו בחברה. כיוון שללא החברה אנחנו יכולים למות.

מכאן, נובעת כל הרגישות שלנו לדחייה חברתית ולדעת החברה עלינו. אנחנו לא מסוגלים להרגיש דחויים, לא מקובלים, לא אהודים. בשבילנו בתת מודע זה מתפרש כסכנת מוות. ואנחנו נעשה הכל על מנת שהחברה לא תנטוש אותנו.

כתינוקות, אנחנו נולדים על כלים להבטיח את מקומנו בחברה. יש לנו את כל הכלים ליצור שייכות לחברה שלנו. יש לנו את הכלים הבסיסיים לגרום לחברה לאהוב אותנו. וכתוצאה מכך להשתייך לחברה.

הבעיה מתחילה, כאשר הכלים שלי שאמורים לגרום לחברה לאהוב אותי מתחילים להתקלקל. באופן טבעי, כאשר ילד מביע חולשה הוא זוכה לאהדה ואהבה רבים יותר. אך, אם אצלי בבית לדוגמא, כשהבעתי חולשה אנושית בתור ילד (בכי/צרכים/כאב) ספגתי במקום זה צעקות / עונשים / זלזול / התעלמות? למדתי לא להביע רגשות. למדתי לא לחשוף חולשות כי נכוותי מזה וזה הכאיב לי.

ואז, נוצרה לי בעייה. לא הצלחתי יותר להבטיח את מקומי בחברה דרך זה שיאהבו אותי – כיוון שכאשר אני שולט על הרגשות שלי ולא חושף אותם אני לא יכול להביע אנושיות ואז אין לי ביטחון שאוהבים אותי בכל מצב. ההיפך, אני לומד שבמצבים מסוימים אני לא מקבל את אהבת הסביבה.

אז אני מפתח אלטרנטיבה, אני מנסה כעת להבטיח את מקומי בחברה דרך זה שיצטרכו אותי. מתוך חוויה ברורה שכשצריכים משהו, לא זורקים אותו. כדי שיצטרכו אותי אני מתחיל לשנות דברים בתוך עצמי – אני מפסיק להביע חולשה, אני נמנע מכישלונות, אני יודע הכל, אני יעיל, אני זמין – אני מתחיל לחיות את החיים שלי, לא לפי מה שאני רוצה ומרגיש. אלא לפי מה שאני חושב שאני צריך להראות כדי שאחרים יהיו מרוצים ממני.

אני אומנם מבטיח את מקומי בחברה – אך יוצר נתק מהאני הפנימי שלי והופך לעבד של החברה. אני מתחיל להסתכל על עצמי דרך העיניים של החברה, ולא דרך העיניים שלי – שפעמים רבות אני אפילו לא יודע מהי ההסתכלות שלי על עצמי. ואז כל ביקורת, כל שיפוט, כל מצמוץ או הערה של מישהו מתחילים לנהל אותי. כיוון שאני בפחד היסטרי על המקום החברתי שלי. אני גדל להיות מבוגר שמה שמנהל אותו זה פחדים הישרדותיים של ילד קטן.

אל דאגה, בפוסט הבא ארחיב על הדרכים להשתחרר מהמקום הזה.

בינתיים, תתחילו להתבונן על עצמכם בהקשר החברתי. שימו לב למה שמנהל אותכם. תזהו את הפחדים שלכם – זה כבר המון!

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

התפתחות אישית

סובלים מרגשי נחיתות?

סובלים מרגשי נחיתות? מרגישים שיש אנשים ששווים יותר מכם? מרגישים קטנים ליד אנשים מסוימים? אם כן אולי תשמחו לדעת שלאף אחד אין כוח עליכם חוץ מהכוח שאתם נותנים לו. אף אחד לא באמת שווה יותר מכם. רק שיתכן ואתם לא בוטחים בכוחות וביכולות הפנימיים שלכם.

אדם שכל הזמן מרגיש בתוך תוכו פחות מהזולת. הוא אדם עם דימוי עצמי נמוך. אדם עם דימוי עצמי נמוך הוא אדם שלא קיבל מספיק הערכה והכרה בייחודיות שלו בתור ילד קטן. יתרה מזאת, יתכן ואפילו ירדו עליו, הקניטו אותו וצעקו עליו וכתוצאה מזאת הוא התחיל להאמין שמה שהוא זה לא מספיק טוב.

אדם כזה הוא כל הזמן מסובך עם עצמו לגבי הערך שלו. הוא יונק את תחושת הערך או את תחושת חוסר הערך דרך המשוב של הסביבה. אם מישהו חייך אלי אני שווה. אם התעלמו ממני אני כבר לא שווה. בפנים מה שמנהל אותו זה חוסר היכולת שלו להסתכל על עצמו דרך העיניים של עצמו. אלא כל הזמן מסתכל על עצמו דרך העיניים של הסביבה.

על מנת להשתחרר מרגשי נחיתות ולהתחיל להסתכל על עצמנו מתוך הכרה בכך שכל בני האדם שווים בערכם. ואף אחד לא באמת יכול להיות שווה יותר או פחות ממני. עלינו לעבור תהליך של התבגרות רגשית ותהליך של בירור עצמי לגבי מי אנחנו.

על מנת להתבגר רגשית עלינו ללמוד לחשוף את החולשות שלנו. אם יש לנו רגשי נחיתות ותחושה של חוסר ערך. אנחנו לא מסוגלים לחשוף את החולשות שלנו. גם ככה אנחנו מרגישים שווים פחות ופוחדים שאם הסביבה תראה את החולשות שלנו היא תראה כמה חסרי ערך אנחנו. אך, ההפך הוא הנכון. ככל שאנחנו מסוגלים יותר לחשוף את החולשות שלנו, להודות בהם ולקבל אותם. הערך העצמי שלנו בפני עצמינו ילך ויגדל. אם אין לכם אדם קרוב לעשות זאת איתו. חשוב שתעשו זאת אפילו בעזרת מטפל מקצועי.

בנוסף, חשוב שנתחיל להסתכל על עצמינו דרך העיניים שלנו. להתחיל לבחון מה אנחנו חושבים שטוב. במה אנחנו טובים. מהם הערכים האישיים שלנו. לנסות ולנטרל את השפעת הסביבה על הדרך שבה אנחנו רואים את העולם. ולהתחיל לבחון ולהתבונן בעצמנו. להתחיל לשים סימני שאלה על כל מה שאנחנו מאמינים בו. ולצאת למסע מרתק של בדיקה וגילוי עצמי.

אז שיהיה בהצלחה.

לחיי ההגשמה עצמית שלכם,

חני

למה אתם מתפשרים על חיים ללא שמחה, אהבה וקבלה עצמית???

מעבירים את חייכם בתחושת חוסר חיבור בסיסי לחיים?

מעבירים את חייכם בתחושת בדידות עמוקה?

מעבירים את חייכם בחוסר קבלה עצמית?

מעבירים את חייכם בפער בין עולם הפנימי שלכם למה שאתם מציגים כלפי חוץ?

אם כן יתכן ואתם חיים את החיים שלכם מאחורי תדמית ששמתם על עצמכם. התדמית הזאת היא לא אתם. היא לא המהות שלכם והיא מונעת מכם לזמן לחיים שלכם אהבה, שפע ושמחה. היא מונעת מכם את השלווה והקבלה העמוקים שנובעים ישר מתוך המהות שלכם.

כיצד מתפתחת תדמית? למה שבעצם נזנח את המהות האמיתית שלנו ונסתפק בחיקוי עלוב?

בתור ילד קטן, אן אני מרגיש אהוב ללא תנאי – אני חי בחוויה שלא ינטשו אותי. שגם אם אטעה, גם אם אכשל לא יקרה כלום ועדיין יאהבו אותי.

אך, אם לא קבלתי מספיק חום ואהבה בהתאם לצרכים שלי, אני חי בתחושה שלא אוהבים אותי. ההרגשה שלא אוהבים אותי כמו שאני מכניסה אותי לחרדה. אין לי ביטחון שלא יזרקו אותי אם אכשל, אטעה או לא אהיה בסדר.

ואם יזרקו אותי, אני יודע שאין לי סיכוי לשרוד. אני קטן ואני תלותי. אני לא מסוגל לדאוג לצרכים ההישרדותיים שלי בעצמי. החרדה שאני חווה היא חרדה מהמוות.

אני לא מסוגל לאפשר למצב כזה להתרחש ולכן אני נכנס לתהליך שבו אני משנה את עצמי ובמקום שמה שינהל אותי בחיים יהיה הרצון שיאהבו אותי, אני משנה את מה שמנהל אותי בחיים לרצון שיצטרכו אותי. מתוך ביטחון, שאם יצטרכו אותי בטוח לא ינטשו אותי. וכך המקום וההשרדות הבסיסית שלי יהיו מובטחים.

על מנת שיצטרכו אותי, אני חייב לפתח בעצמי תכונות מתאימות. אני מתחיל להתבגר בטרם את, אני נכנס לשליטה עצמית, מפסיק להראות חולשה ולשתף ברגשות החלשים שלי, אני מתחיל לרצות, אני נותן תמיד, מתקשה לסרב ולאט לאט, שם את עצמי למעלה. מפתח בעצמי, חשיבות עצמית.

הבעיה העיקרית היא – שבעצם מה שאני רוצה בתוך תוכי זה חום ואהבה. אך על מנת לקבל חום עלי להפגין חולשה ולהיות אנושי ואני לא מסוגל לעשות זאת כי אני בתדמית. את הכאב שלי והרצון שלי בחום אני מסתיר בדרכים שונות. אני מקרין אדישות כאשר אני מקבל משהו שאני רוצה. (לדג' נותנים לי מתנה, אני לא מפגין כמה זה חשוב לי וכמה זה נעים לי) אני הופך לשכלתן, מנתק את החיבור לרגשות שלי ועוד ועוד. כל אחד והטכניקה שלו להסתרה העצמית שלו.

אני מנותק מעצמי, מנותק מהרגשות הכמוסים שלי, מחוייב לתדמית, לא מסוגל להרגיש שייך וחי בבדידות מתמדת, אני מלא בביקורת עצמית ובשיפוט פנימי ולא מסוגל באמת לאהוב ולשמוח.

אז מה עושים? אם אני רוצה להתחיל לשנות? אם אני רוצה להתחיל להתחבר חזרה למהות שלי?

אז האמת, זה לא כל כך פשוט. אנחנו חייבים להתחייב לכך. אחרת הפחדים וההרגלים שלנו יסיטו אותנו מהדרך.

שלב משמעותי בשביל תחילת התהליך הוא ללמוד להביע חולשה. כיוון שאני חי בחוויה שאני חייב לשדר שהכל אצלי בסדר, שאני מוצלח, מושלם, מחונך היטב ועוד אחרת המקום שלי בחברה יתערער והחברה תדחה אותי. המקום להתחיל, הוא בלחשוף חולשות. בלהתחיל להיות אנושי.

להתחיל לדבר על הקשיים שלי, על הפחדים שלי, על החולשות שלי, על החסרונות שלי. להתחיל לבקש עזרה מהסביבה. להתחיל להיעזר בסובבים אותי. לאט לאט ובהדרגה לסדוק את חומת התדמית. להיות כנה רגשית. כנה לגבי מה שבאמת עובר עלי. להתחיל למתוח את אזור הנוחות שלי בהדרגה ולראות ששום דבר לא קורה. גם כאשר אני מאפשר לבפנים שלי לפרוץ החוצה. ואפילו להיפך, אנשים מצליחים יותר להתחבר אלי באמת. אני מרגיש פחות בודד ויותר שייך.

אז שיהיה בהצלחה.

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

מוצאים את עצמכם מתאכזבים לעיתים קרובות? בואו לבדוק את הציפיות שלכם...

האכזבות הכי כואבות שאנחנו מתמודדים איתם הם אכזבות מאנשים קרובים. ככל שאני יותר תלותי מהבן אדם שממנו אני מצפה האכזבה שלי תהיה גדולה יותר.

הכלי שלנו בתור מבוגרים לבחון את הציפיות הרגשיות שלנו ולראות את סיכויי ההתממשות שלהם הוא המוח. ככל שהמוח שלי יכול יותר לנהל את הרגש שלי ולהשפיע עליו האכזבות שאיתם אתמודד יהיו קטנות יותר.

בתור ילדים, כלי החשיבה הרציונאלי שלנו עדיין לא מפותח. ולכן ככל שיש לי יותר ציפיות שלא התממשו בילדות שלי וכתוצאה ישירה מכך גם אכזבות אני מתמודד עם יותר כאב שמתפתח מהאכזבה. בתור ילד, על מנת לשרוד באופן אוטומטי אני מדחיק את הכאב שמלווה באכזבה. ולאט לאט כאשר הצפיות שלי לא מתממשות באופן קבע אני מדחיק גם את הציפיות שלי. בציפיות שלי בתור ילד יכולות להיות ציפייה לחום, למגע, לעידוד, לניחום, לתשבחות ועוד.

לאט לאט ובהדרגה, הציפיות המודחקות שלי מתחילות לנהל לי את החיים. הציפיות הבסיסיות שלי הם מהולות בכאב רגשי. בתור בוגר אני לא מסוגל להתמודד עם אותו הכאב שוב, כיוון שיאלץ אותי להתמודד עם הכאב המודחק שלי מהילדות. (ובחוויה שלי אין לי את המסוגלות לעשות זאת) ואז אני נכנס לדפוס שיוצר לי בעיה. יש לי רצון מסוים שאני לא מסוגל לבטא אותו. כיוון שאם אומר מה הרצון שלי ואתאכזב לא אוכל להתמודד עם הכאב שזה יעלה בי.

ואז, אני מפתח ציפייה חשאית. אני לא מבטא את את הרצון שלי. אך מצפה, יש בי תקווה שהזולת יקלוט בעצמו מה אני רוצה, שהדברים יתממשו כפי רצוני. כאשר זה לא קורה עולה בי כאב. אך כיוון שהכל סמוי. אף אחד לא יודע שיש בי כאב, ואני לא מקבל הכרה ונחמה לכאב שלי. דבר שמעורר בית תסכול וכעס. אך כיוון שהכל לא מדובר. אני לא אבוא ואכעס על מה שהתאכזבתי בגינו. אלא אפרוק את הכעס על תחום אחר.

לדג' התלבשתי מאד יפה ואני רוצה שבן הזוג שלי יחמיא לי. אך אני לא אשאל אותו לדעתו על המראה שלי. אלא אקווה שישים לב מיוזמתו. כאשר זה לא קורה, אני מתאכזבת וחשה כאב וחשה בלתי נראית בעיניו. הוא אינו יודע שיש לי כאב ואינו מנסה לפייס אותי או לנחם אותי, ואז הכאב שלי הופך לכעס. אך אני לא אבטא את הכעס שלי על זה שהוא לא החמיא לי אלא אכעס עליו על סיבה אחרת. לדג' על שלא הוריד את הזבל. דבר שיתכן יגרור את הכעס שלו. וכאן אנחנו נכנסים כבר לבעיה.

כל ציפייה אמורה להגיע עם ביטוי. אני אמור לבקש ולהביע את הרצונות שלי. זאת ציפייה נכונה ונורמאלית. זה אינו תקין כאשר יש לי ציפיות ואני לא יודע להביע אותם. זהו מתכון בטוח לאכזבות וליצירת מלכוד רגשי.

וכאן, שוב אנחנו חוזרים ליכולת שלנו לדבר על עצמנו. ליכולת שלנו לבטא את הרגשות שלנו. את הצרכים שלנו. ולהמלצה הקבועה שלי. תמצאו מישהו ותתחילו לדבר מתוך החסרים שלכם. מתוך הכאב שלכם. מתוך החולשות שלכם. אין דרך קלה יותר לחופש הנפשי שלכם מדיבור מהלב.

אם אתם לא מוצאים אדם קרוב. אל תוותרו. תמצאו מטפל טוב שיחד איתו תוכלו לעבור את התהליך. אתם חייבים את זה בשביל עצמכם. לא תתאכזבו....

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

עומדים בתור בסופר ומרגישים חוסר שקט?

מכירים את סוג האנשים האלה שכשהם צריכים לעמוד בתור הם נראים כאילו הם בלחץ תהומי ומתים כבר לסיים עם זה ולהמשיך הלאה?

אם אני עומד בתור ומרגיש בזבוז זמן ומת כבר שהסיוט הזה יגמר. יתכן ויש לי בעיה. יתכן ואני חי את חיי בלחץ מתמיד ללא יכולת רגיעה והרפיה.

מכירים את השלב הזה שבו התינוק זורק כל מה שיש לו רק כדי לבכות בשביל לקבל את מה שזרק חזרה? זהו תהליך בו התינוק לומד לאמן את השריר הפושט. השריר המתרווח. אם ההורים שלי לא פרגנו לי בתור תינוק את תהליך הלמידה הזה. וכאש זרקתי חפצים צעקו עלי. כעסו עלי או אפילו שדרו לי קוצר רוח. במוח של התינוק שבי קלטתי שהתנועה של – לפשוט את השרירים היא מצב לא נכון. זה הופך להיות מלווה אצלי בהתניה של פחד וכאב.

ואז כבן אדם מבוגר אין לי את היכולת להתרווח, לנוח, להרפות ולשחרר את השרירים והאיברים. אני כל הזמן חייב להיות בכיווץ. בשרירים כופפים = מאמץ. השרירים שלי חייבים לעבוד כל הזמן, להיות במאמץ. ברגע שאני רוצה לנוח, להרפות נכנס הפחד והכאב ואני לא מסוגל להתמודד איתם.

בחוויה שלי אם אנוח יקרה אסון. אני מגיע למצב כזה שאני לא מסוגל שלא להיות בעשייה. מבחינתי ניצול זמן הופך להיות עשיה. גם כאשר העשייה שלי היא חסרת משמעות. אני עושה על מנת לא לנוח.

באופן כללי כאשר אני עסוק בעשייה ובהפעלה של השרירים ללא הרפייתם. אני מתחיל לאגור מתח.  בתוך תוכי אני מתחיל להיות לא רגוע, חסר סבלנות פנימית. המתח הפנימי שלי עולה. כל כולי מכוונן עשייה. לא מסוגל להרפות. להירגע. לשחרר. אני במלכוד עצמי.

ואז כשאני מגיע לסתור בסופר אני לא מסוגל סתם לעמוד שם וליהנות מעצם העמידה בתור. אני הופך להיות עצבני והישרדותי וכל כולי מכוונן מטרה והיא לאת מהתור הזה כמה שיותר מהר. אחרי שיצאתי מהתור – אני מרגיש סיפוק והקלה. ובעצם אני לא מודע לזה שאני מפספס את החיים שלי. את ההנאות הקטנות שבדרך. ובעצם אני לא חיי את החיים בכלל. אלא משרת את החיים ללא יכולת בחירה.

אז מה אני יכול לעשות?

אם אני כבר בתור – אני יכול לתרגל נשימות עמוקות או להסיט את המחשבות שלי למחשבות חיוביות.

אבל אם אני באמת רוצה לעשות שינוי אמיתי ומהותי אני חייב ללמוד לשחרר לחץ. ללמוד להרפות את עצמי. ללמוד לפגוש את הצללים הפנימיים שבי שעולים כשאני עוצר ולא עושה כלום.

מטפל טוב יוכל לתמוך בכם בדרך אל החרות הפנימית שלכם – אל תוותרו על זה.

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

כמה אנחנו באמת חופשיים לבחור בחיים שלנו?

בחירה, זה מצב שבו אני מרשה לעצמי ליצור העדפות. אם אני יכול ליצור העדפה של משהו מסוים אני יכול לבחור.

היכולת שלנו לבחור תלויה בתת המודע שלנו. תת המודע שלנו מנסה לגונן עלינו ובעצם לא מאפשר לנו לחיות כפי שבאמת אנחנו רוצים אלא הוא מנהל אותנו על פי שיקולים שלו.

תת המודע שלי תמיד לוקח בחשבון חוויות מהעבר שלי ותמיד בודק האם יש לי את היכולת לעמוד בעומס החיים הנוכחי שלי או שאין לי יכולת כזאת כרגע. אם אין לי את היכולת להתמודד עם עומס החיים העכשווי שלי. תת המודע יתחיל לסנן את האינפורמציה שמגיעה אלי, הוא יתחיל להשכיח ממני דברים ויתחיל לנהל את הפעולות שלי ואת החיים שלי באמצעות פחדים. אני אומנם אחשוב שאני הוא זה שבוחר ומנהל את חיי. אך בעצם אני בסך הכל פועל מתוך אילוץ וללא יכולת בחירה אמיתית וחופשית.

יש לנו את המודע שלנו ואת תת המודע שלנו. ככל שתת המודע שלנו הוא מלא יותר, המודע שלנו קטן יותר וכך להיפך. ככל שתת המודע שלנו ריק יותר, המודע שלנו יהיה נוכח יותר ובעל בחירה אמיתית גדולה יותר.

תת מודע מלא, יוצר לי חוסר מודעות.

תת המודע שלנו מאחסן בתוכו סודות ופחדים מהעבר. ככל שיש לי יותר סודות ופחדים מודחקים בתוך תת המודע. ככל שאני פחות מתמודד עם דברים. ככל שאני פחות משתף ברגשות ובחוויות שלי, תת המודע שלי יותר מנהל לי את החיים ושולל ממני את היכולת החופשית שלי לבחור.

מה שמנהל אותי בסופו של דבר זה מילוי צרכים וחסרים שאני סוחב מהילדות שלי. צרכים וחסרים שאני כלל לא מודע להם. בחיים המודעים שלי הם יוצרים לעצמם ווריאציות שאני לא מסוגל לקשר לחסרים שלי. לדוגמא, חסר בחום מהילדות יכול לעשות המרה ולהתבטא בתשוקה להישגים חומריים. בתשוקה לכסף. או לדג' חסר בקרבה רגשית יכול להפוך אצלי ברצון לפיצוי רגשי דרך אוכל וכתוצאה מזה אני סובל מאכילת יתר או מאכילה אובססיבית.

ככל שתת המודע שלי הוא יותר נקי מסודות ומפחדים יש לי יותר חופש ביכולת שלי באמת לבחור לעצמי את החיים שלי בכל התחומים.

תהיו כנים רגע עם עצמכם ותודו בפני עצמכם איפה יכולת הבחירה שלכם מצומצמת. באוכל? בהישגים? בגלישה באינטרנט? בקניות? היכן אתם יכולים לשים רגע בצד את החסר שלכם ולא לתת לו לנהל אתכם? היכן אתם יכולים פשוט לבחור באמת מתוך העדפה אמיתית שלא מושפעת מחסר? או מצורך שלא מומש? או מפחד? ואו משום גורם אחר? היכן אתם יכולים פשוט לבחור?

כנות פנימית ומודעות הם תמיד תחילתה של בחירה...

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני