מרגיש כישלון גם כשאחרים בטוחים שיש לך הכל?

דבר מדהים שקיים בחברה האנושית הוא שלא משנה מה השגנו בחיים שלנו – רובינו מסתובבים בתוך תוכנו עם תחושת כישלון וחוסר ערך. נכון, לא תמיד אנחנו חווים את זה. לא תמיד אנחנו מרגישים את זה. אבל מידי פעם זה צף ועולה וממלא אותנו מבפנים. כמובן שאנחנו לא מאפשרים לאף אחד סביבנו לראות שזה מה שאנחנו מרגישים. וגם אם אנחנו כבר כן בוחרים לשתף מישהו, הוא לא ממש מצליח להבין אותנו ואת הכאב שלנו.

התחושה הפנימית הזאת של חוסר הערך והכישלון מקורה בילדות. וליתר דיוק מקורה בטיב הקשר שלנו עם ההורים שלנו. אם לא חווינו בילדות הערכה ותחושת שייכות מצד ההורים שלנו, אם לא הרגשנו אהובים ללא תנאי ומיוחדים. לאט לאט פיתחנו בתוך עצמנו את הנחת היסוד שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו לא מספיק ראויים ושבעצם במהות שלנו אנחנו כישלון.

ככל שקיבלנו פחות עידוד, תמיכה והערכה ומאידך קיבלנו יותר ביקורת, האשמות ושיפוטיות תחושת הערך שלנו היא קטנה יותר. אנחנו לא מרגישים ראויים כמו שאנחנו. אנחנו לא מרגישים מספיק טובים במה שאנחנו וכמובן שאנחנו לא אוהבים את עצמנו.

וכאן אנחנו נכנסים לבעיה, אם בהרגשה שלנו אנחנו לא מספיק חשובים, אנחנו לא מספיק בעלי ערך ואז יכולים לדחות אותנו חברתית ולזלזל בנו. באינסטינקט העדרי שלנו, אם החברה דוחה אותנו, אנחנו יכולים למות. ועל מנת לשרוד, אנחנו מנסים לאמץ לעצמנו דרכים אחרות להתחבר חברתית.

באופן טבעי ונכון, הדרך שלנו להתחבר לחברה אמורה להיות דרך האנושיות שלנו, דרך העולם הרגשי שלנו, דרך הביטחון הפנימי שלנו שאנחנו אוהבים וכתוצאה מכך, דרך היכולת שלנו ליצור מצבים לקבל אהבה באמצעות הנמכה של עצמנו.

דרך אחת שאנחנו מוצאים לעצמנו להתמודד עם הפחד שלנו מדחייה חברתית,  זה לעטוף את עצמנו בחשיבות עצמית. אם אוהבים אותי, אני לא צריך להיות חשוב. אבל אם אני לא מרגיש שאוהבים את כל מה שאני, אני מנסה להבטיח את הקשר שלי עם החברה באמצעות זה שאני הופך את עצמי לחשוב.

תחושת החשיבות שאני עוטף את עצמי בה מעניקה לי ביטחון. אני שם את עצמי מעל הסביבה ומתחיל להיות במקום של נותן, במקום כזה שהחברה צריכה אותי. דבר שמבטיח את ההישרדות החברתית שלי ואת הביטחון שלי שלא ידחו אותי.

הבעיה היא שלאט לאט המסכה של החשיבות עצמית שעטפתי את עצמי בה, נדבקת אלי ואני לא מסוגל לבחור להוריד אותה. אני הולך לעבודה עם מסכה של חשיבות עצמית, נמצא בבית עם מסכה של חשיבות עצמית, הולך למסיבה עם מסיכה של חשיבות עצמית ואפילו הולך לישון עם חשיבות עצמית. אני משדר חשיבות. אני מתנהג בגינונים שאמורים להזין את החשיבות שאני רוצה לשדר ולהרגיש ואני מפסיק להיות ולהיראות אנושי.

אבל האמת היא, שבתוך תוכי אני סובל ממתח פנימי ומתחושת ריקנות והכי כואב – אני עדיין מרגיש כישלון וחוסר ערך. אנשים חושבים שיש לי הכל אבל עמוק עמוק בתוך תוכי אני מרגיש שאין לי כלום.

אני לא מסוגל להיות ספונטאני ומשוחרר, הגוף שלי מתקבע ואוצר בתוכו אנרגיה, אני לא אוהב ומעריך את עצמי, אני לא באמת שמח, אני רואה את עצמי דרך העיניים של הסביבה ואני מוצא את עצמי בורח מהרגשות שלי ומהכאב שלי. בשביל להתחבר לעצמי, לרגשות שלי ולחלק הילדי, הספונטני והמשוחרר שלי אני נאלץ להשתמש בגורמים חיצוניים כמו מין, אלכהול וסמים.

אני מזמינה אתכם לעצור רגע ולבחון את החיים שלכם, האם אתם חווים תחושות כישלון וחוסר ערך? האם אתם חווים נפילות בתחושת הערך הפנימי שלכם ובמצה הרוח שלכם? זה לא חייב להיות כך!

התחייבו להתפתחות אישית שלכם וצאו למסע אחר החירות הנפשית שלכם,

אהבה רבה,

חני

מה מפריע לאהבה להיות חלק מהחיים שלך?

פעמים רבות במקום להיות בקשר רווי אהבה ואינטימיות אנחנו מוצאים את עצמנו בקשר מלא אכזבות וציפיות לא ממומשות.

מירב האכזבות שלנו מתנקזים דווקא מול האנשים הקרובים לנו ביותר. ככל שהתלות שלנו בבן אדם גדולה יותר האכזבה שלנו ממנו תגדל בהתאם.

באופן כללי, כבני אדם בוגרים הדרך שלנו לבחון האם הציפיות שלנו הם ברות מימוש היא לבחון אותם באמצעות המוח, באמצעות התודעה. הבעיה מתחילה כאשר קיים בתוכנו נתק בין המוח לרגש. כאשר הגיל הרגשי שלנו הוא צעיר מאד אין לתודעה שלנו את היכולת הישירה להשפיע על הרגשות שלנו.

כילדים, התודעה שלנו, כלי החשיבה הרציונאליים שלנו אינם מפותחים עדין. ולכן כילדים, כאשר אנחנו חווים אכזבה או מתמודדים עם ציפייה שלא מומשה הכאב הנלווה לכך הוא גדול מאד. כיוון שאין לנו עדיין את היכולת לנהל את הרגשות שלנו באמצעות התודעה אנחנו נשארים עם הכאב שמלווה לאכזבה ולא ממש יודעים מה לעשות איתו. אם הכאב מקבל מענה מצד הסביבה, מצויין. הוא מתפוגג ונעלם. אבל אם הכאב לא מקבל מענה מצד הסביבה, על מנת להמשיך לשרוד אנחנו מדחיקים אותו באופן אוטומטי.

כילד, הציפיות הטבעיות שלי הם ציפייה לחום, למגע פיזי, לאינטימיות, לרוך, לאהבה, לקבלה, למילה טובה, לעידוד, לניחום כשכואב לי, למילה טובה, לתחושת ביטחון, לתחושה שאני רצוי כמו שאני ועוד. ככל ש יותר ציפיות שלי לא קיבלו מענה, יש בתוכי יותר כאב ואכזבות מודחקות. לאט לאט, אני לומד גם להדחיק את הציפיות שלי על מנת להימנע מהכאב שמלווה לאכזבה מחוסר התממשות שלה.

אני מדחיק הן את הציפיות והן את הכאב המלווה להם לתוך תת המודע. אני אומנם מונע מעצמי את ההתמודדות המודעת עם הכאב. אך לאט לאט הציפיות והכאב המודחק שלי הם אלה שמתחילים לנהל לי את החיים. אני הופך לאסיר שלהם.

כבוגר, כיוון שאני פוחד ומסרב להתמודד עם הכאב הרגשי המודחק שלי, אני מנסה להימנע מסיטואציות שעלולות להציף לי או להזכיר לי את הכאב הפנימי הקדום שקיים בתוכי. אז אני נכנס לדפוס בעייתי, אני מפסיק לבטא את הרצונות שלי. אני מפסיק לבטא את הרצונות שלי על מנת שלא אאלץ להתמודד עם החוויה ששוב התאכזבתי ושוב הרצונות שלי לא קיבלו את המענה הרצוי.

אבל כיוון שהרצונות שלי עדיין קיימים בין אם אני בוחר לבטא אותם ובין אם לא. אני נכנס לדפוס של ציפייה חשאית. אני אומנם לא מבטא את הרצון שלי, אך אני עדיין מצפה שהזולת יבין אותו ויענה אליו. אני עדיין מצפה שהרצון שלי יקבל את המענה הרצוי.

כאשר הציפייה הסמויה שלי לא מקבלת מענה, אני מתאכזב וזה כואב. אך, כיוון שכל התהליך הוא פנימי, הכאב שלי אינו גלוי. אני מסתיר אותו. וכיוון שהכאב שלי סמוי, אני גם לא מקבל אליו הכרה ונחמה. אף אחד לא יודע שרע לי ושכואב לי ושאני מאוכזב. זה מעורר בי תחושת בדידות וכעס. כיוון שאני לא מסוגל לדבר על מה שקורה בתוכי, אני צובר את הכעס עד שאני מוצא מקום לפרוק אותו. אך תמיד אני אפרוק את הכעס במקום שאינו קשור כלל לכאב הפנימי שלי.

אתם מכירים את זה שפתאום בן או בת הזוג שלכם מתנפלים עליכם על משהו שטותי? מכירים את זה שהילד שלכם מתעצבן על דברים שוליים? זה קורה כיוון שיש בתוכם כאב כתוצאה מציפייה פנימית שלהם שלא בוטאה.

לדוגמא, אם היה לי היום יום הולדת של גיל משמעותי וציפיתי שהקרובים שלי יחגגו לי באופן מיוחד. אבל לא ביטאתי את הציפייה שלי, לא אמרתי להם על כך כלום. וציפיתי שהם לבד ירצו להפתיע אותי. ותנחשו מה? זה לא קרה! כאשר זה לא קרה, מאד התאכזבתי והרגשתי שבכלל לא אכפת להם ממני. אך בגלל שלא באתי ודיברתי איתם על כך. הם לא יכלו לבוא לפייס אותי או לנחם אותי. ועכשיו הכאב כבר עבר אצלי המרה לכעס. ובהזדמנות הראשונה שהם עשו טעות קטנה ביותר התפוצצתי עליהם בכעס על משהו אחר לגמרי. בלי שהם באמת יבינו איך זה נפל עליהם.

וכך אנחנו חיים עם אנשים קרובים לנו, מלאים באכזבות סמויות. ובדינאמיקות מעוותות. כאשר, אין שום סיכוי שבדרך כזאת יתפתחו בנינו יחסי קרבה ואהבה אמיתיים.

ציפייה אמורה להגיע עם ביטוי ואז היא מפסיקה כבר להיות ציפייה והתהליך הסמוי הזה נפסק. ברגע שאני מבטא את הרצונות שלי ולומד לבקש זה מהלך תקין ונורמאלי. זאת אינה התנהלות בריאה כאשר יש לי ציפיות ואני לא מסוגל להביע אותם.

כאשר יש לי ציפיות שאני לא מסוגל להביע ולבטא זהו מתכון בטוח לכאב ריגשי, לניכור ולתחושת בדידות.

על מנת להתקרב באמת ליקרים לנו ולחיות חיים בריאים בעלי בחירה רגשית אנחנו חייבים ללמוד לבטא את עצמנו. אנחנו חייבים ללמוד לבטא את הרגשות שלנו. לבטא את הצרכים שלנו. לבטא את הכאב שלנו. כאשר אנחנו רוכשים את היכולת לבטא את עצמנו בצורה מלאה אנחנו מתבגרים רגשית ורוכשים את היכולת לנהל את הציפיות ואת הרגשות שלנו באמצעות התודעה ובעזרת הדיבור.

לחצו כאן, לקבלת אבחון מדויק לכמות האהבה ואינטימיות בחייכם,

חני

מי אתם באמת? בטח לא מה שאתם מנסים לשדר....

תעשיית התדמית מגלגלת מיליארדי דולרים במציאות של ימינו. אנשים משקיעים כסף רב בניסיון לשנות את התדמית החיצונית שלהם. את המראה שלהם. את המשקל שלהם. את צורת העמידה שלהם. את מה שהם משדרים ועוד.

למרות כל האנרגיה שאנשים משקיעים בתחום התדמית. עמוק בפנים הם עדיין לא מרוצים מעצמם. לא משנה כמה מאמץ, כסף, אנרגיה אנחנו אשקיע בתדמית שלנו עדיין נרגיש את אותה התחושה הפנימית של חוסר ערך ושיממון פנימי.

התעסקות עם התדמית בעצם מסמלת על חוסר קבלה עצמית פנימית. אנחנו חיים בחוויה שהבפנים שלנו לא מספיק טוב ואנחנו מנסים לשדר החוצה משהו שלדעתנו יתקבל טוב בעיניי החברה. אנחנו משקיעים את המאמצים שלנו ואת האנרגיה בניסיון לקבל אישור והערכה חברתיים בעוד שבתוך תוכנו אנחנו לא מרגישים מספיק שלמים עם עצמנו.

עצם קיומו של התדמית זה סטייה מהמצב הטבעי והבריא שלנו. כאשר אנחנו נולדים אנחנו נולדים ללא תדמית. אנחנו נולדים כיצורים מהותיים שמחוברים למהות שלנו. מחוברים לרגשות שלנו, לרצונות שלנו ולאני הייחודי שלנו.

על מנת לאפשר לאור שלנו לזרוח ולחיבור שלנו עם המהות הפנימית שלנו להישאר, אנחנו צריכים לקבל מההורים ומהסביבה שלנו את האישור לייחוד שלנו. אנחנו אמורים לקבל מההורים שלנו אהבה ללא תנאי, עידוד, תמיכה, אישור ולגיטימציה לרגשות שלנו ולעוצמות שלנו.

אך מה לעשות שלרוב, ההורים שלנו לא מצליחים לספק לנו את הצרכים הרגשיים הבסיסיים האלה ואנחנו לא תמיד מרגישים אהובים. לא תמיד אנחנו מרגישים רצויים. לא תמיד אנחנו מרגישים ייחודיים וטובים ואף להיפך.

כשאנחנו מרגישים שלא באמת אוהבים את מה שאנחנו. את מי שאנחנו. את המהות האותנטית שלנו. אנחנו חשים כאב מאד גדול. אנחנו מרגישים שאולי משהו במי שאנחנו הוא לא מספיק טוב ולכן לא אוהבים אותנו ללא תנאי. את הכאב שלנו אנחנו מבטאים בצורות שונות כמו בכי, התנגדות, כעס, התנהגות לא יפה שנועדה להסב את תשומת לב הסביבה לתחושות שלנו.

אם הכאב שאנחנו חווים לא נענה. ובמקום זה מתעלמים מאיתנו, מאשימים אותנו, מבקרים אותנו, שופטים אותנו, מענישים אותנו ועוד. אנחנו נכנסים לחרדה הישרדותית. אנחנו מתחילים לפחד על המקום שלנו בבית ובסביבה. בתור ילדים אנחנו תלותיים לגמרי בקרובים שלנו ובחוויה שלנו אם הם לא אוהבים את מה שאנחנו אין שום דבר שיבטיח את הרצון בהם בנו והם עלולים לנטוש אותנו.

על מנת להתמודד עם החרדה הפנימית שמתעוררת בנו ועל מנת להבטיח את הקיום שלנו אנחנו נכנסים לתהליך שמטרתו הבטחת הקיום החברתי שלנו. אנחנו לוקחים את המהות האותנטית שלנו ומתחילים להסתיר אותה. אנחנו מתחילים להתנהל לפי איך שהסביבה מצפה שנתנהל ולפי איך שאנחנו חושבים שיתקבל הכי טוב בעיניי הסביבה. אנחנו מדחיקים את הרצונות שלנו. את התכונות המהותיות שלנו. את הרגשות שלנו ומתחילים לחיות כאשר מה שמנהל אותנו בחיים זה הרצון להבטיח את מקומנו בחברה.

על מנת להבטיח את מקומנו בחברה אנחנו מנסים להתברג בחברה בעמדה שהחברה תצטרך אותנו. אנחנו מחפשים לעצמנו מקום ייחודי בחברה וננעלים בו. אנחנו עוטפים את עצמינו במסכה חברתית שנועדה לתת לחברה את מה שאנחנו חושבים שהיא מעוניינת בו.

אנחנו נכנסים לשליטה רגשית. אנחנו הופכים לטיפוסים חזקים. מתקבעים בהרגלים. הגמישות הנפשית שלנו נעלמת. אנחנו חיים במתח תמידי כיצד אנחנו נתפסים בעיניי החברה. אנחנו חיים בחוויה פנימית של תחרות לגבי המקום החברתי שלנו. אנחנו מתקשים בקבלת ביקורת. אנחנו מסתובבים עם תחושה פנימית של בדידות וריקנות. החיים עוברים לידינו בלי שממש נוכל לגעת בהם ולהיות חלק מהם.

ככל שהשנים עוברים, התדמית שלנו מתקבעת. אנחנו חיים במנותק מעצמנו ומהרגשות שלנו. אנחנו חיים בפיצול אדיר בין מה שאנחנו משדרים החוצה לבין מה שקורה לנו בפנים. אנחנו חיים ללא שמחה וללא קבלה ואהבה עצמית. וככל שהחור הפנימי שלנו גדול יותר. ככל שהריחוק שלנו מהמהות שלנו גדול יותר אנחנו משקיעים יותר ויותר כסף, זמן ואנרגיה בניסיון לקבל אישור חיצוני. בניסיון למכור תדמית שתזכה אותנו ביותר הערכה.

אך זה לא עובד. לא משנה כמה הערכה נקבל על התדמית שלנו. התחושה הפנימית שלנו לא תעלם. האישור החיצוני לא יצליח לחלחל לאישור הפנימי המיוחל כל כך.

אז מה עושים?

קודם כל מסכימים לראות. מסכימים להבחין במה שבאמת מנהל אותנו בחיים. מסכימים להרגיש את החסר הפנימי שלנו. להרגיש את הכאב הפנימי שלנו. מסכימים להודות בכך שהדרך שהלכנו בה עד עכשיו לא הובילה אותנו חזרה אל עצמנו. לא שחררה אותנו לחופשי מכבלי החברה. בנוסף, מתחילים להיות מודעים לפער העצום שקיים בין העולם הפנימי שלי לעולם החיצוני שלי. בין מה שאני מרגיש כלפי עצמי לבין מה שאני משדר החוצה. מתחילים לשים לב כמה אנרגיה ומאמץ אנחנו משקיעים בניסיון לשכלל את התדמית החיצונית שלנו.

ולאט לאט מתחילים את הדרך ללימוד מחודש של איך להתבונן על עצמינו דרך העיניים שלנו ולא דרך עיניי החברה. לאט לאט מתחילים בתהליך של הסרת התדמית החיצונית שלנו וברכישת האומץ לבטא את המהות הפנימית שלנו. לבטא את מי שאנחנו ללא מסכות חיצוניות.

לחיי ההגשמה עצמית של כולנו,

חני

אוהבים להתייעץ ולשתף אתכם? לא בטוח שזאת מחמאה...

לרובנו, קל יותר להתעסק ברגשות של אנשים אחרים מאשר להתעסק ברגשות שלנו. בדור שחצי ממנו מאמנים ומטפלים חשוב שנבין מהיכן נובע הרצון הטיפולי הזה. בשביל זה עלינו ללכת קצת אחורה לילדות.

כתינוקות אנחנו מגיעים לעולם עם חיבור הדוק לתחושות ולרגשות שלנו. העולם הרציונאלי שלנו כלל אינו מפותח. אנחנו חווים את הרגע ומחוברים לרצונות שלנו.

הצרכים ההישרדותיים הראשוניים שלנו נחלקים ל-2. לצרכים פיזים ולצרכים רגשיים. הצרכים הפיזים שלנו זה אוכל, שתייה, שינה, לבוש מתאים וכו. הצרכים הרגשיים שלנו הם – מגע, קשר עין עם ההורים, חום ואהבה ללא תנאי, תמיכה, עידוד, אינטימיות ועוד.

במידה ואנחנו מקבלים מענה לצרכים שלנו אנחנו לומדים לפתח את הרגשות שלנו. אנחנו לומדים שהרגשות שלנו הם הדבק שלנו לסביבה. שהם אלה שמחברים אותנו לקרובים שלנו והם אלה שמקנים לנו את תחושת השייכות הבסיסית לחיים ולחברה.

כאשר אנחנו חשים אהובים ללא תנאי יש לנו את הביטחון באהבת הסביבה. יש לנו את הביטחון ביכולת שלנו להיות נאהבים והחוויה הבסיסית שמתפתחת בתוכנו היא שאנחנו טובים במהות שלנו ואנחנו לומדים לזרום בביטחון עם הרגשות ועם הצרכים שלנו.

אך במידה ולא קיבלנו מענה לצרכים הרגשיים שלנו. אם לא קיבלנו את כמות החום והאהבה ללא תנאי לה היינו זקוקים. אם כאשר בכינו כעסו עלינו או התעלמו מאיתנו. אם ההורים שלנו לא ידעו כמה חשוב לחבק וניסו לחנך אותנו לחיים יעילים אשר אין בהם מקום לרגש, תחושה ואינטימיות. אם חווינו בדידות רגשית כשהיינו ילדים, אם לא הייתה לנו את האפשרות לחלוק עם ההורים שלנו את העולם הרגשי הפנימי שלנו ואת הכאב שלנו. החוויה הבסיסית שהתפתחה בתוכנו היא שמשהו בבסיס שלנו הוא לא טוב מספיק ושרגש הוא דבר אסור, מפחיד ומסוכן. כילדים אין לנו את היכולת להרגיש שההורים שלנו הם אלה שלא בסדר, כיוון שההישרדות שלנו תלויה בהם. לכן אנחנו לוקחים את האחריות להתנהגות שלהם על עצמנו. אנחנו מסיקים מכך שמשהו כנראה לא מספיק טוב בנו והמסקנה הזאת מעוררת בתוכנו כאב שמתחיל ללוות אותנו באופן תמידי.

אנחנו לומדים שהרגשות שלנו הם כאב. ושעל מנת לשרוד את הסביבה, על מנת להיות רצויים עלינו להסתיר את הכאב שלנו. על מנת להבטיח את ההישרדות שלנו אנחנו חייבים למצוא דרך ליישר קו עם ההורים ועם הסביבה הקרובה ולכן אנחנו לוקחים את הרגשות שלנו, את הכאב שלנו, את התחושה הפנימית שמשהו בנו לא בסדר ומסתירים אותם. אנחנו מדחיקים אותם לתוך תת המודע. על מנת שלא יפריעו לנו לתפקד במהלך היום יום.

כרגע, נוצרת לנו בעיה. אנחנו לא יכולים לקבל את השתייכות החברתית והמשפחתית שלנו באמצעות הביטחון שאנחנו אהובים אז מה אנחנו עושים?

אנחנו מנסים למצוא דרך להבטיח את ההישרדות שלנו באמצעות זה שיצטרכו אותנו. מתוך הבנה, שאם יצטרכו אותנו אין סיכוי שינטשו אותנו. אנחנו מחפשים נישה דרכה נוכל להבטיח את הצורך של החברה בנו. נלאט לאט אנחנו הופכים לילדים מרצים, נחמדים שמסתירים את הרגשות האמיתיים שלנו. בעיקר אנחנו פוחדים להראות חולשה שמה כבר לא יצטרכו אותנו. אנחנו נכנסים לשליטה רגשית ומתחילים להתנהל בצורה שאנחנו חושבים שהסביבה רוצה שנתנהל. אנחנו מתחילים לחשוב באופן קבע על איך אנחנו נתפסים בעיני הזולת והאם ההתנהגות שלנו מוצאת חן בעיניהם או לא.

לאט לאט הקשר שלנו עם הרגשות ועם הצרכים הפנימיים שלנו ניתק, אנחנו משקיעים את מירב האנרגיה בצרכים ובציפיות של הסביבה. אנחנו מפסיקים לחשוף את הרגשות העדינים שלנו, את הכאב שלנו, את הצרכים הפנימיים שלנו, אנחנו לא מאפשרים לאחרים לראות את החסרונות שלנו. עד שבסופו של דבר אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא מסוגלים לחשוף את החולשות שלנו ולהודות בצרכים הרגשיים שלנו ללא ביטחון שאנחנו אהובים במאה אחוז.

בבסיס אנחנו בני אדם מאד רגשיים. העולם הרגשי מאד מעניין אותנו ומסקרן אותנו. כיוון שאנחנו חווים חסר עצום באינטימיות וברגשות בחיים שלנו. אנחנו כל הזמן מחפשים את החיכוך עם הרגשות. מחפשים את החיבור הרגשי, האינטימי החם. אך כיוון שהרגשות שלנו מעלים בנו כאב ואנחנו לא מסוגלים לגעת בכאב שלנו. נוצרת לנו בעיה אנחנו צריכים אנרגיה רגשית אך לא מסוגלים להתעסק ברגשות שלנו.

אז מה אנחנו עושים? אנחנו מחפשים דרך להכניס אנרגיה רגשית לחיים שלנו לא באמצעות הכאב שלנו. אנחנו הולכים לנסות לגעת בכאב של אנשים אחרים. אנחנו הולכים להיות מאמנים. הולכים להיות מטפלים או אפילו סתם הופכים להיות האוזן קשבת של כל הסביבה.

בעצם כך אנחנו מתעסקים עם חומר רגשי אך ללא הצורך להתעסק ברגשות הכאובים שלנו. אנחנו מקבלים סיפוק מכך שאנשים צריכים אותנו, פתאום אנחנו מרגישים נחוצים וחשובים וכביכול זה מושלם. אבל, וכאן האבל הגדול - בכל התהליך הזה אנחנו גורמים לעצמנו להתבונן על החיים ולא לחיות אותם. אנחנו מלווים אנשים אחרים. אנחנו יודעים בדיוק מה צריך ואיך צריך לעשות אבל אנחנו לא חיים.

בפנים בפנים אנחנו לא מסופקים. בפנים בפנים אנחנו לא שמחים. בפנים בפנים אנחנו יודעים שאנחנו רק משרתים את החיים ולא חיים אותם. אין אפשרות אמיתית להתחבר לחיים כאשר תת המודע שלנו מלא ברגשות ובכאבים לא פתורים.

אז מה עושים אם אנחנו רוצים לחזור לחיות את החיים שלנו ולא רק של אחרים?

אנחנו חייבים ללמוד להתחבר חזרה לעצמנו, חייבים להכיר בכך שאין דרך להיות חופשי נפשית אם הרגשות והכאב שלנו הם סוד שלא נוגעים בו. אנחנו חייבים ללמוד לגעת בכאב שלנו, לחשוף אותו ולשתף אותו. אנחנו חייבים להסכים לעמוד מול הפחדים שלנו ולהרגיש את כל מה שקבור בתוכנו ומחכה להכרה.

תתחייבו להתפתחות אישית שלכם. חיבוק גדול והרבה אהבה!

חני