מה התדמית שלך משדרת עליך?

רובנו מסכימים לכך שקיים פער בין האני הפנימי שלנו לבין מה שאנחנו משדרים החוצה. ברגעים של כנות, רובינו היינו רוצים לאפשר לאני הפנימי שלנו להתבטא ביתר חופשיות ולתפוס יותר מקום. כאשר האני הפנימי שלנו לא בא לידי ביטוי בצורה מלאה, כאשר המהות שלנו מוסתרת אין לנו יכולת לחוות שמחה וקבלה עצמית.

למרות התשוקה הפנימית שלנו להראות את עצמנו באופן מלא, רובנו משקיעים אנרגיה וסכומי כסף רבים על מנת לשכלל את התדמית שלנו. את החזות שלנו. חשוב לנו מה הלבוש שלנו משדר. מה הרכוש שלנו מביע. מה תנועות הגוף שלנו אומרות על עצמנו. אנחנו משקיעים כל כך הרבה חשיבה בניסיון להכתיב את הרושם שהחברה תקבל עלינו.

אנחנו מנסים לשנות את מראה הגוף שלנו, את צורת הדיבור שלנו, את סגנון ההליכה שלנו ועוד. כאשר מה שמנהל אותנו זה הרצון ליצור תדמית יותר טובה על הסביבה.

הצורך בתדמית מראה על בעייתיות בקשר שלנו עם המהות שלנו. בקשר שלנו עם עצמנו. בנוסף, העיסוק בתדמית החיצונית מראה על חוסר קבלה עצמית אמיתית. אנחנו לא אוהבים את עצמנו. לא שלמים עם מה שאנחנו. אנחנו פוחדים שהסביבה תגלה את המהות הפנימית שלנו, תגלה מי אנחנו באמת ולכן אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בניסיון להכתיב את דעת הסביבה ובניסיון לטשטש את מי שאנחנו באמת ולשדר משהו אחר.

כאשר אנחנו חיים בצורה כזאת אנחנו הופכים לרגישים לביקורת מצד הסביבה, אנחנו רגישים לשיפוטיות ולמילים שליליות, אנחנו חיים עם דימוי עצמי פנימי נמוך, אנחנו מתרחקים ממקור השלווה והקבלה הפנימי שלנו ומאבדים את היכולת לשמוח. אנחנו חיים בחוויה של בדידות רגשית וחווים נפילות רגשיות שמלוות בתחושת ריקנות וחוסר משמעות.

חשוב להבין כיצד ומדוע אנחנו עוטים על עצמנו תדמית. אם נתבונן בטבע, אנו היצורים היחידים שמנסים למצוא את המקום החברתי שלנו דרך תדמית, דרך ניסיון לעשות רושם. כולנו נולדנו כיצורים מהותיים. מחוברים לעצמנו, לרגשות שלנו ולתחושות שלנו. תינוק, לא מעניין אותו מה חושבים עליו וכיצד הוא נראה. הוא מחובר לעצמו ומבטא את עצמו באופן מלא. הן, את הצדדים היפים שבו והן את החולשות שלנו.

הבעיה מתחילה כאשר תינוק מבטא את עצמו בצורה מלאה, ובמקום לקבל תגובות של חום ואהבה מצד הקרובים לו הוא סופג קוצר רוח, כעס, ביקורת או אדישות. כתינוקות אנו מגיעים לעולם עם מספר צרכים הישרדותיים. אוכל, שינה, שתיה ועוד. בנוסף לצרכים הפיזים ההישרדותיים. אנו מגיעים גם עם צרכים הישרדותיים רגשיים. הצרכים שלנו הם חום ואהבה ללא תנאי, מגע ועוד.

כאשר תינוק חווה חסר באחד מהצרכים ההישרדותיים הוא חש איום על המשך הקיום שלו. תינוק אינו מבדיל בין אוכל, למגע. הוא צריך את שתיהם באותה המידה. תינוק יחוש ביטחון כאשר יחווה מלאות בכל צרכיו. כאשר חווה חסר באחד מהצרכים הוא חווה איום. פעמים רבות ההורים שלנו היו עסוקים בהישרדות כלכלית או רגשית. והשקיעו את הנתינה שלהם בתחום הצרכים הפיזים שלנו. לצרכים הרגשיים שלנו לא היה מענה. ןכאן נכנסו לחרדה. בתור תינוקות אנחנו תלותיים בסביבה שלנו. אין לנו אפשרות לשרוד בלעדי הקרובים לנו.

בחוויה שלנו, מה שמבטיח את ההישרדות שלנו זה, זה שאוהבים אותנו. אם אנחנו חווים חסר בצרכים הרגשיים שלנו. אין לנו חוויה שאנחנו אהובים ללא תנאי. וכאן, אנחנו נלחצים. אנחנו חייבים למצוא משהו שיבטיח את המשך ההישרדות שלנו. וכאן, זוהי הנקודה שבה אנחנו מפתחים תדמית. אנחנו משנים את הרצון שלנו שיאהבו אותנו לרצון שיצטרכו אותנו, מתוך הבנה, שם יצטרכו אותנו, אין סיכוי שינטשו אותנו.

אנחנו מדחיקים את הרגשות שלנו, נכנסים לשליטה עצמית, מנסים לרצות את הסובבים אותנו, בקיצור, אנחנו מתחילים לחיות את החיים שלנו לפי מה שאנחנו חושבים יתקבל הכי טוב בעיניי החברה. אנחנו מפסיקים לבקש ומתחילים לתת. אנחנו הופכים לבוגרים טרם עת. עסוקים בלחשוב על אחרים. על הצרכים של הסביבה ועל הרצונות שלה.

לאט לאט אנחנו מאבדים את הקשר עם עצמנו, אנחנו הופכים לאדם שאנחנו חושבים שיתקבל הכי טוב חברתית ולא מעיזים לפרוץ את המחסום הזה מפחד שהחברה תוקיע אותנו או תדחה אותנו.

אנחנו הופכים לבוגרים שעסוקים בתדמית שהם משדרים לסביבה, הופכים לבוגרים שלא מסוגלים ליצור קשרים אינטימיים ולשמוח באמת, אנחנו הופכים לאנשים בודדים כאשר כל העולם הרגשי שלנו הוא סוד. אנחנו לא מסוגלים לממש את המהות שלנו. אנחנו מסוכסכים עם עצמנו ומרגישים לא אהובים.

התחייבו להתפתחות אישית שלכם,

חני 

ואם לא תהיה כל הזמן בסדר? מה יקרה אז???

כולנו מסתובבים בעולם עם סוד. סוד כמוס שאנחנו מחביאים אותו היטב. והסוד הזה הוא הפחד שלנו להידחות על ידי החברה. הפחד הזה מנהל את חיינו כבר מגיל צעיר מאד.

האדם הוא יצור עדרי חברתי. אם נתבונן על הטבע, לחייה עדרית (שחייה בתוך עדר) אין את הסיכוי לשרוד ללא העדר. העדר נותן לה את תחושת הביטחון ואת היכולת לשרוד. כבני אדם אנחנו יצורים חברתיים. אנחנו חיים בחברה וזה מה שנותן לנו את תחושת הביטחון.

בתור ילדים קטנים, הצורך בהשתייכות החברתית גדול יותר. לתינוק אין שום אפשרות לשרוד לבד. הוא תלותי בסובבים אותו לגבי ההישרדות הקיומית שלו.

אם בתור ילד חוויתי חוויות של חוסר קבלה ודחייה מצד הקרובים לי. אם לא הרגשתי אהוב ללא תנאי. אם חוויתי קוצר רוח, חוסר סבלנות, כעס, התעלמות, שיפוטיות, ביקורת מצד הקרובים לי חוויתי איום גדול על החיים שלי. הביטחון הבסיסי שלי התערער. כבר לא הייתי בטוח שההישרדות שלי מובטחת. כבר לא הייתי בטוח שלא משנה מה שיקרה הסביבה שלי תגונן עלי ותבטיח את קיומי.

נכנסו לי פחדים שמה אני לא מספיק טוב, שמהאני לא מספיק ראוי, שמה ההורים שלי ינטשו אותי אם לא אפריע להם יותר מידי או שאאכזב אותם. וכאן, עקב התלותיות שלי בעולם המבוגרים חרדת הקיום שלי גורמת לי לעשות תהליך המרה. תהליך שממיר את מה שמנהל אותי בחיים. במקום לאפשר לתשוקה שלי בחום ואהבה להכתיב לי את צורת ההתנהלות, אני מדחיק את הרצון שלי באהבה וקבלה ללא תנאי לתוך תת המודע ומאפשר לרצון שלי לשרוד לתפוס את הפיקוד.

ואיך אני מנסה להבטיח את ההישרדות שלי? דרך זה שאני מתחיל לפעול לכך שהחברה תצטרך אותי. אני מתחיל לחפש לעצמי נישה שבה אוכל להתברג בצורה כזאת שכל הסובבים אותי יצטרכו אותי. אני נכנס לשליטה רגשית, מתחיל להתנהל לפי איך שאני חושב שהחברה מצפה ממני. לדוגמא, אני הופך לילד טוב, ללא דרישות, אציל נפש, זה שמוותר תמיד, זה שדואג לכולם, זה שמייעץ ונותן לאחרים. זה שמצחיק את כולם, זה שמעודד את כולם – כל אחד בהתאם לנישה שבה הוא מוודא שהסביבה תצטרך אותו.

הבעיה היא שאם מה שחשוב לי זה זה שהסביבה תצטרך אותי. אני נכנס לבעיה. כיוון שאני לא מסוגל להביע חולשה, אני לא מסוגל לקבל ביקורת, אני לא מסוגל לאכזב אחרים – אני נותן לסביבה את הכוח לנהל לי את החיים.

וכיוון שהדחקתי את הרגשות שלי. את הצרכים הרגשיים הכי בסיסיים שלי – אני תקוע ברגשות שלי בגיל צעיר מאד. ומה שמנהל לי כרגע את החיים זה שתי דברים:

1. הצרכים הרגשיים המודחקים שלי, שאני לא מסוגל לוותר עליהם אך לא מסוגל לחשוף אותם. כך נוצר מצב שאני כל הזמן מתאכזב רגשית מאנשים.

2. הפחד שלי מדחייה חברתית וכתוצאה מכך שליטה מתמדת וניסיון אינסופי לרצות את דעת החברה ולהתנהל בצורה שמוצאת חן בעיניי החברה.

מיותר לציין שבצורה כזאת החיים שלי מלאים בסבל. אני לא מסוגל להרפות ולהיות אני באמת. אני לא מסוגל להיות באינטימיות עם עצמי ועם הקרובים לי. אני לא שמח. ואני חי ללא אהבה וקבלה עצמית. וללא סיפוק רגשי.

אני כל הזמן מנסה למלא את החסר הפנימי שקיים בתוכי באמצעות דברים חיצוניים. כמו אוכל, כבוד, רכוש, אלכוהול, סרטים, סיגריות ועוד. אני לא מסוגל להיות עם עצמי באמת, ולאהוב את מה שיש בי. אני לא מסוגל לנהל את החיים שלי לפי המהות שלי. כיוון שאני כל הזמן מונע באמצעות פחדים וסודות קדומים מהילדות שלי.

השלב הראשון בדרך הוא להסכים לראות מה קורה לי? מה מפחיד אותי? מה מנהל לי את החיים? ואז להתחיל להציב סימני שאלה על כל מה שאני מכיר. על כל מה שאני לוקח כמובן מאליו.

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

למה אתם לא מצליחים להרגיש אהובים ונאהבים?

בעולם המערבי קשה למצוא אנשים שלא נמצאים רוב חייהם בשליטה. ואצל אנשים רבים היכולת להיות בשליטה היא אידיאל.

אם אנחנו מסתכלים בטבע, בעלי החיים נמצאים בשליטה רק כאשר חווים איום. הגוף שלהם נדרך. השרירים שלהם מתוחים על מנת שהתגובה לסכנה תהיה מיידית.

אם אנחנו מסתכלים על תינוקות. הגוף שלהם רפוי לגמרי. הם ספונטניים, קלילים וטבעיים. כאשר תינוק חווה איום הוא מקשיח את גופו ובעצם נכנס לשליטה.

בעצם כאשר אנחנו בשליטה אנחנו בכוננות. אנחנו בכוננות לתגובה מיידית לאיום פוטנציאלי. זה אומר שבגלל שחווים איום תמידי על הקיום שלנו אנחנו לא מצליחים להרפות ולשחרר. אנחנו חווים את העולם כמקום שרוצה להרע לנו. כמקום מסוכן ולא ידידותי וחיים עם מתח רציף שמתבטא בסופו של דבר כבעיות פיזיולוגיות בגופנו.

כשנולדנו כולנו היינו קלילים ורפויים. מה בעצם קרה לנו שפיתח בנו את הצורך האובססיבי שלנו בשליטה? מהו האיום המתמיד שאנחנו חיים בצילו שבעצם מונע מאיתנו את היכולת להתמסר, להרפות ולהירגע באמת?

כשאנחנו נולדים אנחנו נולדים עם צרכים פיזיים וצרכים רגשיים. הצרכים הפיזיים הם אכילה, שתיה, שינה ועוד. הצרכים הרגשיים הם חום ואהבה ללא תנאי, מגע עיניים, גבולות ברורים אך לא נוקשים ועוד. בדרך כלל ההורים שלנו שמים דגש מאד גדול על הצרכים הפיזיים שלנו ושוכחים את הצרכים הרגשיים שלנו.

הצורך הרגשי הבסיסי ביותר שלנו – הוא להרגיש אהובים ללא תנאי. כתינוקות אנחנו תלותיים בהורים שלנו. ללא ההורים שלנו אין לנו את היכולת לשרוד לבד. כאשר תינוק מרגיש אהוב ללא תנאי. מרגיש אהוב בגלל מה שהוא – הוא יחוש בטוח בהישרדות שלו ויוכל להתפתח לבוגר בריא בנפשו שמסוגל לחיות את חייו מתוך מנוחה וקבלה.

אך, כאשר תינוק אינו מרגיש אהוב ללא תנאי. כאשר תינוק חווה מתח בסביבה הקרובה שלו. קוצר רוח לבכי שלו. ביקורת על ההתנהגות שלו ועוד תגובות לא מקבלות מצד הסביבה הקרובה לו – הוא חווה איום. כיוון שבמוח הילדותי שלו הוא קולט שאינו מסוגל לשרוד ללא ההורים שלו. והוא חש חוסר ביטחון לגבי הרצון של ההורים שלו בו. התינוק מתרגם זאת לפחד שאם לא יהיה בסדר הסביבה תנטוש אותו והוא לא ישרוד. מה שמפתח אצלו פחד הישרדותי על הקיום שלו.

כאשר התינוק, קולט שהסביבה לא מרוצה ממה שהוא. ולא בדיוק אוהבת חלקים ממנו לדג' את הבכיינות שלו, את התלותיות שלו את החולשה שלו. את הצרכים שלו ועוד – הוא מתחיל לשנות חלקים בעצמו. הוא לוקח את הרצון שלו שהסביבה תאהב אותו בדיוק כפי שהוא ומדחיק אותו. מה שמתחיל לנהל לו את החיים זה הרצון שלו לשרוד חברתית. ואם הוא לא יכול לשרוד בגלל שאוהבים אותו. הוא מתחיל לשנות את עצמו ומנסה ליצור מצב שבו הסביבה שלו תצטרך אותו. מתוך הנחה, שאם הסביבה שלו תצטרך אותו היא לא תנטוש אותו ואז הקיום ההישרדותי שלו בטוח.

בשביל לוודא שהסביבה תצטרך אותו הוא נכנס לשליטה. מתחיל להסתיר חלק מהרגשות שלו. מתחיל להיות בסדר. מנסה לתת לסובבים אותו. מסתיר את החולשות שלו. מפסיק לבקש והופך להורה של עצמו. הוא נותן ועוזר וכל הזמן מנסה להיות בסדר עם הסביבה. שלא יבואו אליו בטענות.

הבעיה היא, שהצרכים הרגשיים שלו, עדין לא קיבלו מענה. הרגשות שלו בעצם תקועים בצרכים רגשיים ילדותיים מגיל צעיר מאד. אך כיוון שהוא חי בשליטה מתמדת. כיוון שמה שמנהל לו את החיים זה הרצון שהחברה תצטרך אותו הוא לא יכול לבטא את החסרים שלו ואת הרגשות שלו – מפחד שאם החברה תגלה באמת מהם הרצונות שלו ומהם הצרכים שלו בחום, באהבה, במילה טובה, בחיוך ובמגע היא תוקיע אותו.

הפחד הזה שהחברה תגלה באמת מהם הצרכים שלו גורם לו להיות יותר ויותר בשליטה. דבר שמונע ממנו להיות בקשר קרוב ואינטימי. דבר שגורם לו לתחושה פנימית של חוסר חיבור. דבר שמביא אותו לבדידות קיומית. לרוב כל מה שמתרחש בתוך הנפש פנימה הוא לא מודע ומתפרץ בסופו של דבר בבעיות פסיכוסומאטיות.

על מנת לחוש אהוב ורגוע. על מנת לחיות חיים בריאים, אנחנו חייבים ללמוד לשחרר שליטה. אנחנו חייבים ללמוד לחשוף את הרגשות הכי פנימיים שלנו. אנחנו חייבים ללמוד לבטא את האני האמיתי שלנו ולא את התדמית שעטינו על עצמנו בשביל ההישרדות החברתית שלנו.

לחיי ההגשמה עצמית המלאה שלכם,

חני

מה מפריע לך להרגיש בעל ערך?

רוב האנשים מה שמנהל אותם באמת, זאת תחושת חוסר ערך פנימית. לא משנה כמה כסף יש לכם. לא משנה כמה אנשים מכבדים אתכם. לא משנה איזה תפקיד בכיר אתם נושאים. אם בתוך תוכם, אינכם חשים ראויים זה יבוא לידי ביטוי בזה שבבית שלכם – לא תרגישו שמכבדים אתכם.

פעמים רבות, בחברה ובעבודה אנחנו מקבלים כבוד רב והערכה אך בתוך הבית שלנו – בן או בת הזוג שלנו לא ממש יתייחס אלינו בצורה כזאת ואף יבוא אלינו בטענות. וזה, יערער לנו את כל הביטחון.

אנשים שבאמת מרגישים ראויים ובעלי ערך אלו אנשים שחווית הערך העצמי נובעת מתוך עצמם. היא נובעת מעצם החיבור שלהם עם המהות שלהם ועם האני האותנטי שלהם. על מנת באמת להרגיש ראוי אני חייב להיות בקשר עם הרגשות שלי. לדעת לנהל אותם ולהיות מסוגל לחשוף אותם. אני חייב להיות בוגר רגשית.

כאשר בתוך הרגשות שלי שוכן ילד פגוע – מה שינהל אותי בחיים זה הרצון לקבל את אישור החברה. אני אעשה הכל על מנת שהסביבה תכבד אותי. תעריך אותי. אדאג לקדם את עצמי לתפקיד בכיר שמקנה לי חשיבות ושליטה. אך כיוון שבעצם קיים בתוכי ילד פגוע, אותו הילד יבוא לידי ביטוי בבית הפרטי. מול המשפחה הקרובה – ושם אני כבר לא אקבל את החשיבות שאני כ"כ מייחל לה וזה ישגע אותי.

על מנת לא להרגיש את התחושה הפנימית הזאת של חוסר ערך אנחנו משקיעים מאמץ רב בלהקהות אותה ובלברוח ממנה בדרכים שונות. יהיו כאלה שיהיו חייבים להיות בעשייה כלפי הזולת, יהיו כאלה שיעבירו את חייהם ברדיפה אחרי מטרות חיצוניות, יהיו כאלה שיתפסו תפקידים בכירים, יהיו אנשים שיהפכו לפוליטיקאים ויהיו כאלה שיקיפו את עצמם בצעצועים נוצצים – כמו רכב, בית, ביגוד שכל מטרתו להרשים את הזולת.

המשותף לכולם יהיה שכאשר הם יקבלו ביקורת הם לא יהיו מסוגלים להתמודד איתה עניינית. הם או ישברו ממנה או יתפוצצו ממנה או יעטפו את עצמם בנוקשות שמשדרת זלזול. אך לא יהיו מסוגלים להתמודד באמת עם הביקורת שקיבלו ועם מה שזה באמת נותן להם להרגיש. הם יהיו חסרים את היכולת להיות בגובה העיניים.

מי שמנוהל מהרצון שיכבדו אותו ושיעריכו אותו, לא מסוגל לתת לעצמו את האישור הוא יהיה עסוק בלנסות להשיג אישור מהסביבה על הערך שלו ועל הייחוד שלו. הבעיה היא שכאשר אני מחפש שיעריכו אותי אני לא מסוגל להיות בגובה העיניים עם אחרים. אני לא מסוגל להנמיך את עצמי – ואם אני לא מסוגל להנמיך את עצמי ולהיות בגובה העיניים עם הזולת אני לעולם לא אוכל להרגיש אהוב ונאהב וכך או כך אני אסתובב כל חיי עם ריקנות פנימית ועם תחושת חוסר שייכות מהותית. ללא אהבה ואינטימיות.

אז מה עושים?

הרי לחיות את החיים על מנת לקבל אישור חיצוני מהחברה זהו פיתרון חלקי לבעיית תחושת חוסר הערך הפנימי שלנו. אם אנחנו משקיעים כל כך הרבה אנרגיה, עדיף שנשקיע אותה לפתור את הבעיה מהשורש ולא בלנסות להשיג לעצמנו גבס חיצוני.

אבל, לתקן את תחושת חוסר הערך הפנימי שלנו זה כבר תהליך שמצריך התמודדות עם רגשות כואבים. מצריך הרגשה של רגשות עדינים וחלשים. מצריך אותנו להסיר את השריון שלנו ולהסכים לרכות וחולשה להיכנס לחיים שלנו וזה מפחיד.

אך, מי שיצא למסע אחר העוצמה הפנימית שלו. אחר תחושת הערך הבסיסית שלו שנובעת מהחיבור לעצמו ולמהות שלו ייחשף לדבר המדהים ביותר שנקרא חיים. רק בחיבור עם עצמנו יש לנו את היכולת לחיות את החיים ולחוות אותם באמת. ללא חיבור עם המהות שלנו אנחנו מבלים את חיינו בלהתבונן על החיים, לשרת את החיים אך לא בלחיות אותם באמת!

לחיי ההתפתחות האישית שלכם,

חני

ואם כולם יחשבו עליך משהו שלילי? מה יקרה אז?

רובנו מסתובבים בעולם עם פחד. פחד שהחברה תדחה אותנו. פחד מדעה שלילית של אחרים עלינו. אנחנו פוחדים שהחברה תשפוט אותנו, שהסביבה תוקיע אותנו, תבקר אותנו או תדחה אותנו. בני אדם הם יצורים עדריים. יצורים עדריים חיים בעדר. יצורים עדריים בטבע, לא מסוגלים לשרוד ללא העדר. לכן, הצורך להיות חלק מהעדר הוא מוטבע אצלם באופן הישרדותי.

כשאנחנו נולדים, כתינוקות, אין לנו באמת יכולת לשרוד בעולם ללא העדר, ללא הסביבה שלנו. לכן, הרצון להיות חלק מהעדר, חלק מהחברה הוא הישרדותי אצלנו. אנחנו נעשה הכל בשביל למצוא חן בעיני כולם. בשביל ליישר קו עם החברה ובשביל שהחברה לא תדחה אותי.

הבעיה מתחילה, כאשר כמבוגרים אנחנו ממשיכים בהתנהלות שמנוהלת על ידי פחדים הישרדותיים אלו, שכבר אינם רלוונטים בגיל המבוגר. אנחנו חיים בפחד מתמיד לא להיות שונים. אנחנו חיים בפחד מתמיד לא להיות חריגים. אנחנו עושים הכל בשביל להמנע מביקורת, משיפוטיות או מדעות שליליות עלינו. אנחנו מחפשים את אישור החברה על המראה שלנו, על הלבוש שלנו, על המחשבות שלנו ועל ההתנהגות שלנו. כאשר אנחנו קולטים שיש משהו שדרכו אנחנו מקבלים אישור חברתי נרחב יותר אנחנו מעצימים אותו. ולאט לאט משתעבדים לדעת החברה.

הנסיון שלנו למצוא חן בעיני החברה, הניסיון שלנו להיות כמו כולם, הניסיון שלנו למצוא את המקום שלנו בחברה ולנחש את דעת הסביבה עלינו שואב מאיתנו המון אנרגיה. דבר שגורם לנו להיות במתח פנימי תמידי. אנחנו לא מסוגלים לאפשר לעצמנו לנוח, להרפות, להיות מי שאנחנו באמת ללא מסכות והסתרות. המתח הפנימי הזה, הדריכות להגן על התדמית החברתית שלנו, ממלאים אותנו בעצבנות פנימית, בתסכול ובתחושות של כישלון וחוסר שייכות.

כיוון שזה כמעט בלתי אפשרי להישאר טעונים בתחושות קשות אלה ללא לפורקם. אנחנו מחפשים בתת מודע, את המקום שבו אם נפרוק את המתח האגור בנו ואת השליליות שלנו, והמחיר מבחינתנו יהיה הנמוך ביותר. כיוון שהתדמית החברתית חשובה לנו במיוחד, בדרך כלל אנחנו נפרוק את העצבים שלנו, ואת התסכולים שלנו על הקרובים לנו ביותר. על המשפחה הקרובה שלנו. על הילדים, על בן/בת הזוג, על ההורים או על כל מי שהכי קרוב אלינו.

וכאן, אנחנו יוצרים לעצמנו בעיה נוספת. הבית שלנו, אמור להיות המקום שבו אנחנו יכולים להיות הכי טבעיים, הכי משוחררים, להיות מי שאנחנו ללא הגנות וללא מסכות. מקום בו אנחנו יכולים להסיר את התדמית שאנחנו עוטים בחוץ ומקום בו אנחנו נטענים בחום ובאהבה. כאשר אנחנו הופכים את הבית שלנו למקום לפריקת תסכולים חברתיים שלנו – אנחנו לא יכולים להרגיש אהובים בבית ולא יכולים להרגיש מוערכים בבית. ואז, אין לנו מקום שבו אנחנו יכולים לנוח.

אנחנו מרגישים רע בבית שלנו! אנחנו מרגישים בודדים בבית שלנו! מרגישים לא שייכים ואז בורחים חזרה לחברה. בורחים לשוטטות באינטרנט. בורחים לכל מה שיכול להקהות לנו את הבדידות הפנימית שלנו ואת התחושה הפנימית שלא מקבלים אותנו כמו שאנחנו. שאנחנו לא באמת אהובים. אנחנו בורחים לאוכל, שתיה, סמים, מין, רדיפה אחר כבוד, כסף, סרטים ועוד.

וכך, אנחנו מזינים את הלופ הזה, אנחנו חיים בצורה שאינה בריאה רגשית, אנחנו חיים בתחושה פנימית שלדעת החברה יש עליונות עלינו, אנחנו בודדים בתוך הבית שלנו והתהליך ממשיך עם עוד ועוד מתח ורגשות מודחקים שאנחנו לא פורקים. לאט לאט, הגוף שלנו מפתח בעיות פסיכוסומאטיות, אח"כ ממשיך למחלות קשות יותר. ואנחנו לא מסוגלים לעצור.

אנחנו לא מעיזים לעצור ולהתבונן על החיים שלנו. להסכים לראות שבעצם אין לנו כלום. להסכים לראות איך החסר שלנו באהבה ובקבלה עצמית מנהל את החיים שלנו. ואנחנו פשוט ממשיכים לסבול בשקט. כי זה מה שאנחנו מכירים. כי לזה אנחנו רגילים.

אני מזמינה אתכם להתחיל לשים סימני שאלה על האופן שבו אתם מנהלים את החיים שלכם. תתחילו לבדוק את ההתנהלות החברתית שלכם. תתחילו לבדוק כמה אינטימיות, קרבה ואהבה יש בחיים שלכם. תתחילו לבדוק לאיזה מקומות אתם בורחים בשביל להקהות את הכאב ואת הבדידות שלכם?

לחיי ההגשמה עצמית וההתפתחות אישית המלאים שלכם,

חני

אומרים עליכם שאתם מדחיקים? לא זוכרים הרבה מהילדות שלכם?

אומרים עליכם שאתם מדחיקים? לא זוכרים הרבה מהילדות שלכם?

כנראה שאתם מדחיקים.

מה זה הדחקה? הדחקה זה מנגנון של דחיסת דברים שאיננו מעוניינים או מסוגלים להתמודד איתם ביומיום הרגל לתוך תת המודע.

כאשר תכנים מאוכסנים בתוך תת המודע שלנו הם מתחילים לנהל אותנו. בלי לדעת מדוע ולמה וללא בחירה. לדוגמא אם בתור ילד הייתה לי מטפלת ג'ינג'ית עם משקפיים שחורות שהתעללה בי. כיום בבגרותי כאשר אתקל בבחורה ג'ינג'ית עם משקפיים שחורות. ישר ארגיש חוסר סימפטיה כלפיה וארצה להתרחק ממנה.

הדחקה יכולה להתבצע ללא בחירה, כאשר תת המודע יקלוט שאין לי את כוחות הנפש להתמודד עם המאורע הטראומטי שחוויתי. והדחקה יכולה להתבצע אף כבחירה שלי. לדג' אם אני טיפוס חולמני ובמשפחה שנולדתי אליה כולם מעשיים, יעילים ותכליתיים אני יכול לבחור להדחיק את התכונה החולמנית שלי על מנת לקבל משוב חיובי מהסביבה שאני חי בה.  לאחר ההדחקה זה כלל לא משנה אם הייתה לי בחירה או לא. התכנים הופכים להיות מאוכסנים בתוך תת המודע שלי ומפסיקים להיות נגישים לי.

ההדחקות המשמעותיות ביותר שאנחנו מבצעים זה כאשר אנחנו גדלים במשפחה שאיננו מרגישים בה אהובים באופן תמידי ואף באופן נקודתי. (לדג' במקרה וההורים שלי טסו לחו"ל לחודש)

כאשר בתור ילד אני חווה שלא אוהבים אותי, אני מתחיל לדאוג שאם לא אוהבים אותי יכולים לזרוק אותי, מבחינתי אין שום דבר שמבטיח את נאמנות הוריי כלפי חוץ מאהבה. וכאשר אני פוחד שיזרקו אותי אני מתחיל לפחד על הקיום שלי. מבחינתי כילד אם לא אוהבים אותי יכולים לזרוק אותי ואם זורקים אותי אני יכול למות.

על מנת שלא למות, אני מתחיל בניסיון לשנות את הסביבה שלי ואם גם זה לא הולך אני מתחיל לשנות את עצמי. אני מבצע המרה. את הרצון הבסיסי שיאהבו אותי ושיקבלו אותי כמו שאני אני מדחיק לתוך תת המודע, על מנת שלא יפריע להישרדות שלי. ובמקום זאת, אני פועל להבטיח את מקומי בחברה דרך זה שאני מגביה את עצמי. הופך לכזה שצריכים אותו. אני נותן, מייעץ, מצחיק את הסביבה או כל תדמית אחרת שאותה אני בוחר על מנת להרגיש בעל ערך. כזה שצריכים אותו.

הבעייה היא, שהצרכים שלי בתור ילד לא התמלאו. וצרכים רגשיים לא מלאים מעכבים את ההתפתחות הרגשית שלי. ברגשות שלי אני ילד קטן עם צרכים של ילד קטן. אך אני לא מסוגל לחשוף זאת כיוון שאני בשליטה. אני מעל. צריכים אותי. כך שאני כל הזמן שומר על ההדחקה הזאת ואף מעצים אותה.

אז מה הבעיה בעצם בהדחקה? למה לא להמשיך לחיות כך?

ההדחקה מתבצעת לתוך תת המודע. ככל שתת המודע שלנו מלא יותר. כך פחות יש לנו יכולת לחוות את החיים. אנחנו מסוגלים להתהלך בחיים, לפעול בחיים, לעשות דברים אך לא לחוות את החיים. עם תת מודע מלא אנחנו חיים בתחושה שאנחנו רק מתבוננים על החיים. החיים עוברים לידינו אך לא ממש חודרים אלינו.

אין לנו את היכולת לשמוח באמת. אנחנו הופכים להיות מסוג האנשים שמסתכלים לאחור וקולטים שהחיים עברו אבל לא ממש נכחנו בהם. לא ממש חיינו בהם.

אז מה עושים? איך משחררים את ההדחקות שלנו ומתחילים לחיות באמת?

בשביל לשחרר את ההדחקות שלנו, אנחנו חייבים להתחיל לרוקן את תת המודע שלנו. תת המודע שלנו מתרוקן באמצעות דיבור רגשי על סודות ופחדים.

נסו זאת. מצאו מישהו קרוב לדבר איתו והתחילו לשתף אותו בפחדים ובסודות הכי כמוסים שלכם. חשפו את החולשות ואת נקודות התורפה שלכם.

התמידו בכך ולא תכירו את עצמכם ואת החיים שלכם.

לחיי ההגשמה עצמית וההתפתחות אישית שלכם,

חני